בדיקת "כלכליסט": התערבות היועמ"ש בייצוגיות זוכה לכתף קרה מהשופטים

התנגדויות היועץ המשפטי לממשלה לשני הסכמי הפשרה בתביעות נגד כיל ובזן אשר נחשפו השבוע ב"כלכליסט", הבליטו את האקטיביזם של היועמ"ש יהודה וינשטיין מאז נכנס לתפקידו בתחילת 2010. עם זאת, בדיקת "כלכליסט" מעלה כי בתי המשפט אינם ששים להתערבות של היועמ"ש בפשרות בייצוגיות.

מהבדיקה עולה כי בשנת 2010 שבעה מתוך 11 התנגדויות של היועמ"ש להסכמי פשרה הסתיימו בהתעלמות של בתי המשפט ואישור הפשרות למרות התנגדותו. שנת 2011 ממשיכה את המגמה הזאת, כאשר בחמשת החודשים הראשונים של השנה אושרו שבעה הסכמי פשרה, מתוכם שלושה הסכמים אושרו למרות התנגדויות ברורות של היועמ"ש. הבדיקה התבססה על סמך הנתונים המופיעים בפנקס התובענות הייצוגיות ומערכת נבו.

על פי מחקר של פרופ' אלון קלמנט, "פשרה והסתלקות בתובענה הייצוגית", הצפוי להתפרסם בקרוב בכתב העת משפטים, בשנים 2007–2009 בתי המשפט אישרו 29 מתוך 31 הסדרי פשרה שהוגשו. מלבד שישה מקרים בלבד, לא ידוע על כל התנגדות עקרונית שהגיש היועץ המשפטי לממשלה הקודם מני מזוז להסכמי הפשרה.

בשנת 2009 עדיין לא היתה ניכרת התייחסות עוינת במיוחד של בתי המשפט להתנגדויות, ומתוך חמש התנגדויות שהוגשו - בשני מקרים ההסכמים שונו ואילו בשלושה מקרים ההסכמים אושרו למרות ההתנגדות. אחד ההסברים האלטרנטיביים שניתנו על ידי עורכי הדין בתחום לגבי האקטיביזם הוא לאו דווקא חילופי דמויות המפתח במשרד היועמ"ש, אלא תקופת ההסתגלות של המשרד לחוק החדש שנכנס לתוקף בשנת 2006.

היועמ"ש מתעלם מאלמנט הפשרה

"מורת הרוח של בתי המשפט מהתנגדויות היועמ"ש נובעת מכך שנוצר הרושם שהוא מתנגד כמעט אוטומטית לכל ההסדרים", אומר עו"ד ברק טל, שותף בכיר במשרד יגאל ארנון, המתמחה בתחום התובענות הייצוגיות ומייצג גופים גדולים במשק דוגמת חברות הסלולר והביטוח מול תובעים. "היועמ"ש סבור כי פשרה סבירה היא מקרה שבו מתקבלת התביעה במלואה, והוא מתעלם מאלמנט הפשרה. גם כמייצג הציבור", מסביר טל, "בתי המשפט עוקצים את היועמ"ש על כך שאי אפשר לבוא בגישה שעצם הפשרה היא פגיעה בציבור".

עו"ד טל מסביר כי ליועמ"ש לקח זמן עד שגיבש מדיניות מבחינת הסדרי הפשרה. "בשנתיים־שלוש האחרונות אני מבחין שהמדיניות היא להתנגד יותר להסכמי פשרה, התנגדות חזקה יותר, באופן תקיף יותר".

עו"ד עפר פירט, המייצג תובעים ייצוגיים, מסויג אף הוא מהתערבות היועמ"ש. פירט עצמו השיג בדצמבר האחרון את הפשרה הבולטת בתחום, בהסכם שקבע כי ההסתדרות תפצה בכ־50 מיליון שקל אנשים ששילמו לה דמי חבר אך למעשה לא היו חברים. "אני חושב שהיועץ המשפטי לממשלה צריך לשמור את ההתערבויות שלו למקרי קיצון שבהם הוא חש שהאינטרס הציבורי יכול להיפגע", אומר פירט. "כאשר צדדים נושאים ונותנים ביניהם, הם בוחנים סדרה ארוכה של שיקולים שמשפיעים על התוצאה. זאת לעומת הצד השלישי, דוגמת היועץ, שמגיע וקורא את ההסכם הסופי".

פירט מסביר כי "כשאני מייצג תובע שמעוניין להגיע להסכם פשרה - מרכז השיקולים שלי הוא הסיכויים לזכות בהליך. מבחינתו של היועמ"ש, הנתבע כאילו הודה, ולכן הוא לעתים מתקשה להבין למה הצד של התובע עשה פשרה כזו או אחרת". למרות ביקורתו פירט מדגיש כי "למיטב הבנתי, ההתערבות של היועץ המשפטי עד היום היא מוגבלת ועניינית, והיא מתרחשת כאשר הוא חש שיש עיוות משמעותי".

על פי התקנות החדשות שהותקנו בשנת 2010 בנושא, התובעים הייצוגיים מחויבים להודיע ליועמ"ש כבר בשלב הגשת התביעה, דבר שמקל עליו להתייצב להליך בתור מייצג הציבור. "התחושה היא שכאשר מבקשים את עמדת היועמ"ש בתובענה עצמה — הוא יותר מתערב בבקשות הייצוגיות. הוא מתייצב בחלק מהמקרים ונוקט עמדה לטובת התובע הייצוגי, וגם שם מרגישים יותר התייצבות. יש עלייה ברמת ההתייצבויות שלו לטובת התובעים".

הביקורת החוזרת של השופטת ברון

תחום התובענות הייצוגיות נחשב עדיין טרי בעקבות החוק מ־2006, וההתייחסות אליו נמצא בתהליכי התגבשות במערכת המשפטית. אחת ההחלטות המשמעותיות בתחום הקשורה לעניין היועמ"ש ניתנה על ידי בית המשפט העליון בעניינה של ד"ר תמר סבו בדצמבר 2008. ההחלטה הזו היא שדחפה את השופטים לדלג על פרוצדורות הקיימות בחוק בדרך לאישור פשרות, או לכל הפחות להתייחס אליהן פחות ברצינות.

בהחלטה של סבו נקבע בדעת רוב כי הכלים שנותן החוק לבדוק הסדרי פשרה, נועדו למנוע קנוניה ולא הכרחיים בכל מקרה. השופטים קבעו כי אין מניעה לאשר הסדר פשרה מבלי להפעיל את הפרוצדורה של סעיפים 18–19 בחוק, שבין היתר כוללות פרסום הפשרה לשם קבלת התנגדויות לה, מינוי בודק וקבלת עמדתו של היועמ"ש.

למרות הקביעה הזו, ההחלטה נתנה דחיפה לשופטים שאינם אוהבים התערבות בשיקול הדעת שלהם. בסדרה של החלטות מהחודשים האחרונים החליטו השופטים להתעלם כאמור מהתנגדויות שהביע היועמ"ש, וגם כתבו את דעתם על ההתנגדויות הללו.

באפריל האחרון אישרה השופטת ענת ברון פשרה של חברות סלקום ופרטנר עם תובע ייצוגי, בניגוד לעמדת היועץ המשפטי לממשלה. השופטת כתבה בהחלטה, כי "מעמדתו של היועמ"ש עולה כי כעניין שבעקרון, כל הסדר פשרה שאינו מציע לחברי הקבוצה פיצוי מלא בגין נזקיהם הנטענים הוא אינו הסדר ראוי - מחמת שאין בו משום הרתעה מספקת...עמדה זו חסרת כל אחיזה בלשון חוק התובענות הייצוגיות".

בכל מקרה, לא מדובר בפעם הראשונה שבה מותחת השופטת ברון ביקורת על היועץ המשפטי לממשלה. במסגרת החלטת ביניים לפני כחצי שנה בייצוגית נגד חברת הביטוח מנורה כתבה, כי עמדתו המסתמנת של היועמ"ש כי הסדר פשרה בתביעה ייצוגית אמור להבטיח פיצוי מלא, אלא שדרישה זו מתעלמת מהאינטרס הציבורי למיצוי תביעות בדרך של פשרה.

תפקיד היועץ המשפטי קריטי

פרופ' אלון קלמנט מהמרכז הבינתחומי בהרצליה הוא מומחה בתחום התובענות הייצוגיות. מחקריו בודקים את התייחסות בתי המשפט לנושא באופן רחב יותר ואת הכלים שהחוק נותן בשביל לבקר הסדרי פשרה. "התפקיד של היועץ המשפטי לממשלה הוא קריטי", מסביר פרופ' קלמנט בשיחה עם "כלכליסט", "הוא למעשה זה שמחליף את הציבור, שאינו נמצא בהליך. אין אף אחד שבעצם מתייצב וטוען לטובת קבוצת התובעים שלא נמצאת שם. בהסדרי פשרה היועמ"ש הוא עו"ד שמייצג את התובעים הנעדרים".

בנוסף לביקורת של היועמ"ש, החוק קובע כי אישור של הסדר פשרה מותנה בחוות דעת של בודק מומחה, ואם השופט מעדיף לא למנות בודק חיצוני (על פי רוב לבקשת הצדדים) הוא צריך לנמק זאת. "מאז כניסת החוק לתוקף, זכה מנגנון הבודק לביקורות נוקבות מצד שופטים. הטענה העיקרית שהועלתה היתה שהדרישה למינוי בודק עולה כדי הבעת אי־אמון בבית המשפט ובשיקול הדעת שלו", מסביר פרופ' קלמנט במאמרו.

מבדיקה שערך קלמנט, בשנים 2007–2009 מתוך 31 הסדרי פשרה, בתי המשפט מינו בודק בתיק אחד בלבד. לטענתו, בניגוד לטענות הבודק אינו גורע משיקול הדעת של ביהמ"ש, אלא מסייע לו לבצע את תפקידו.

לגבי התייחסות השופטים מוסיף קלמנט כי "לבתי המשפט יש התייחסות עוינת והם מפספסים את המטרה. מי צריך לשכנע? אלה שמגישים את הפשרה. בתי המשפט לפעמים סבורים שהיועמ"ש צריך לשכנע, וזה לא המצב".

מדובר משרד המשפטים בשם מחלקת ייעוץ וחקיקה נמסר בתגובה: "כל מקרה נבחן לגופו, והתנגדות מוגשת רק במקרים אשר מצדיקים זאת".