מלחמה בלי סגנון

1. קרב סכינים

כשאין באמת על מה להתווכח, המתמודדים שולפים סכינים

לא ברור מה יש בלשכת עורכי הדין שמחלץ ממועמדיה כל כך הרבה רפש ודם רע. אחרי הכל מדובר בלשכה שהציבור הישראלי - ואפילו רוב ציבור עורכי הדין - לא סופר אותה, לא מקשיב לה או נזקק לה.

האם השנה נחצו אפילו קווי השפל המוכרים? גם הקטטות בין ד"ר שלמה כהן ליריביו ההיסטוריים, דרור חוטר־ישי ויראון פסטינגר, היו אלימות למדי. ובכל זאת יש הבדל. אז היה סטייל. אלה היו טיפוסים צבעוניים, חדי לשון שידעו להרעים ולהפיק מרגליות ושנינויות. והיה עוד הבדל - ההתכתשות שלהם השיקה ולו במעט לאידיאולוגיה. היה ימין, היה שמאל, היו חיבורים פוליטיים. והבדל שלישי, לא בלתי חשוב - אז היה מדובר בעורכי דין. אולי לא בקליבר של קודמיהם בלשכה (נתן רוטנשטרייך, אמנון גולדנברג, דוד ליבאי), אבל עדיין הכירו אותם באולמות המשפט יותר מאשר את צמד המתמודדים הנוכחי.

יריבות גיא־רון–ברזילי היא נמוכה, רדודה, דלת לשון, טובלת במי אפסיים של התקפות אישיות מייאשות ברמתן ובמהותן. והכי מצחיק הוא שאין ביניהם הבדלים אמיתיים. שניהם אוחזים באותן סיסמאות פחות או יותר (הצפת המקצוע), ומנסים לשכנע שכל אחד יצליח לבצע יותר טוב מחברו. כשאין על מה להתווכח באמת, שולפים את הסכינים.

כהן (משמאל) והיועץ המשפטי דאז אליקים רובינשטיין. פעם היה סגנון | צילום: אלכס קולומויסקי

2. הצתה מאוחרת

ברזילי גילה את תכונותיו השליליות של גיא־רון רק אחרי שנפרדו דרכיהם

ובכל זאת, מגיע קרדיט לברזילי על כך שהצליח להטריף את גיא־רון ולהישאר בעצמו נקי יחסית. האסטרטגיה שלו בבחירות הובילה מתקפה אישית מרושעת, אבל מלאכתו נעשתה בידי אחרים. באמצעות חבורת צעירים פרועה ("רוב הלשכה") מקריית אונו, בפרסומים בתקשורת, בתלונות אתיקה. גיא־רון הוצג כאדם שלילי ביותר.

לפני שנים, הצטרפתי אליו לנסיעה לכנס בנצרת. הצטרפו שני חבריו הטובים, עוה"ד דורון ברזילי וינון הימן. איזו רעות עליזה והרמונית, משפחתית ממש, שררה בין השלושה. אז איך זה שאת כל תכונותיו השליליות של גיא־רון גילה פתאום ברזילי רק אחרי שנפרדו דרכיהם? הפוליטיקה, יותר משהיא משחיתה את ניקיון הכפיים, משחיתה את החברות.

3. ראויים לציון

לא רק השופטים, גם עורכי הדין אחראים לסחבת וזקוקים למשוב

יוזמת שר המשפטים להטיל אגרות על הליכי ביניים כדי להילחם בסחבת היא צעד מוצדק, אבל קטן מדי. אגרה של 140 שקל על בקשת ביניים לא תרתיע "משוגעים" ובוודאי שלא עשירים. מחוסרי אמצעים יהיו פטורים ממנה. וגם אם האגרה תרתיע פה ושם בקשות סרק, יבואו במקומן דיונים בבקשות לפטור מאגרה (וערעורים עליהן). אבל יש ביוזמה מסר נכון: האחריות לסחבת היא בעיקר של עורכי הדין והמתדיינים. את הסחבת מקובל לראות כרעה חולה שהשופטים אחראים לה. יש להטיל ספק בשתי הנחות אלה. רעה חולה? תמיד יש צד במשפט, שמעוניין בה ונהנה ממנה. ועורכי הדין מיטיבים לנצל את ארסנל המהלכים בחוק כדי לדחות דיונים.

בקשות הביניים למיניהן הן הנשק העיקרי. גילוי מסמכים, בקשות לסילוק, תיקון כתבי טענות ועוד. כל בקשה מועברת לתגובה, לרוב 20 יום לכל צד. תוסיפו זמני אמצאות וטיפול מזכירות, ותגלו שכל בקשה מתבררת קרוב לחודשיים. בתיקים גדולים עם מספר רב של בקשות כאלה, עלול משפט להתארך בשנה ויותר רק בגלל בקשות ביניים. לכן צריך להגביר את המאבק בבקשות סרק. למשל, בהגדלת האגרה ובהסמכת שופטים לסלקן על הסף ללא תגובה.

המשוב, אגב, חוזר כעת למרכז הבמה. גם ברזילי וגם גיא־רון בעד, האחד חותר להסכמה ויריבו מאיים במהלך חד־צדדי. שופט אחד העלה באוזניי רעיון: שהשופטים יעשו משוב לעורכי הדין - היכרות, מוכנות, מקצועיות. בסופו של יום הם נותנים שירות לציבור, אז לא מן הראוי שהציבור יידע משהו על רמתם?