גרסאות סותרות: מי קצב לשופט שהתאבד שבועיים כדי שיחליט האם לפרוש

נציב תלונות הציבור על שופטים, שופט ביהמ"ש העליון בדימוס אליעזר גולדברג, ערך בירור מקיף לגבי נסיבות התאבדותו של שופט בית משפט השלום מוריס בן עטר, ששם קץ לחייו ב-8 בפברואר 2011, ובמכתב שהותיר אחריו תלה זאת בעומס התיקים העצום שהיה עליו.

בדיקת הנציב העלתה כי היה כשל ניהולי בהתנהלות המערכת בפרשה, ובין היתר הוא ציין שלשופט בן עטר נקצבו שבועיים בלבד למתן תשובה האם הוא מסכים לפרוש מרצונו מכס השיפוט או שיפתחו הליכים משמעתיים נגדו. הנציב לא הצליח לגלות מי אחראי לדרישה לקבל תשובה בתוך שבועיים שכן מנהל בתי המשפט משה גל ונשיאת ביהמ"ש שלום בירושלים שולמית דותן מסרו לו גרסאות סותרות בעניין.

מההחלטה עולה כי בתחילת 2010 הציעה הנשיאה דותן לבן-עטר לעבור לבית המשפט לעניינים מקומיים, באופן זמני, בכדי להשתלט על העומס, ומתוך הנחה שהתיקים שם הם פשוטים ומהירים ויאפשרו לו לסיים במקביל את פיגוריו בתיקים האחרים. בן עטר הסכים להצעה אך בשל העומס הרב המוטל על שופטים בבית המשפט לעניינים מקומיים, לא נותר לו פנאי להצליח להתגבר על עומס התיקים שהיה לו קודם לכן.

בסוף אוקטובר 2010 נפטרה אמו של בן עטר והוא יצא לחופשה עד תחילת דצמבר 2010. חודש לאחר מכן ב-8 בינואר 2011 התקיימה פגישה בין בן-עטר לבין גל ודותן ובפגישה העלה גל את האפשרות שבן-עטר יפרוש מרצונו מכס השיפוט שאחרת תשקל האפשרות שתוגש ע"י הנשיאה דורית ביניש בקשת בירור לנציב בעניינו.

לדברי הנציב, "את עמדתו אמור היה המנוח למסור תוך שבועיים", ומשלא עשה כן, שלח לו ב-31 בינואר השופט גל תזכורת בדואר האלקטרוני בה ביקש את תשובתו. "תשובת המנוח לא ניתנה, וכמה ימים לאחר מכן הוא שם קץ לחייו", כתב הנציב.

הנציב קבע כי לגבי אותה פגישה לא נערכה תרשומת כפי שראוי היה שתערך. לאחר מותו של השופט כתבה דותן לנציב כי הפגישה היתה עניינית ונעימה "תוארה באוזניו העובדה שהוא ממש רדוף ע"י העבודה, שהוא משתדל אבל אין בכך די". עוד כתבה דותן כי גל "ביקש ממוריס לשקול את הצעתו ולהשיב לו דבר בתוך שבועיים ימים. מנהל ביהמ"ש הציע למנוח לשקול להגיש הודעה על פרישה".

גל כתב לנציב כי "השופט המנוח הודה לי על אורך הרוח כלפיו והבטיח לתת תשובה בתוך שבועיים. התשובה לא ניתנה... נשלחה אליו תזכורת, לאחר מכן אירע האירוע הנורא".

הנציב קבע כי מבירור עם בני משפחתו של השופט העלה כי הוא לא ביטא כלפי חוץ מצוקה כלשהי לאחר הפגישה. לדברי הנציב, בפגישה שקיים עם גל הוא שאל אותו האם העובדה שלמנוח הוקצו שבועיים בלבד למסור את עמדתו לא היה משום הפעלת לחץ עליו. גל השיב: "גם אם היה נותן תשובה תוך שבועיים, עדיין יכול היה לעזוב גם אחרי שנה... אני חושב שהמנוח הציע תקופה של שבועיים. השיחה לא היתה פורמלית, אם היינו רוצים להדיחו היינו פונים לועדה לבחירת שופטים. אני מניח שגם למנוח לא היו טענות".

הנציב הוסיף וכתב כי לדברי הנשיאה דותן "נדמה לה שבשטף הדברים היה זה מנהל ביהמ"ש שהציע כי המנוח יודיע בתוך שבועיים את עמדתו, אולם בשולי דבריה הוסיפה 'אני מקווה שזכרוני אינו מתעתע בי'".

לסיכום מצא הנציב כי לא נפל פגם בהצעה לשקול פרישה אשר באה בעקבות מדיניות הנוהגת מזה שנתיים והופעלה גם כלפי שופטים נוספים שצברו פיגורים רבים. עם זאת הוא ציין כי מצא כשל ניהולי בכך שהמערכת לא גילתה מבעוד מועד את העומס שהיה מוטל על השופט.

"אין בידי לקבוע ממצא מי הוא שהציע את פרק הזמן למתן תשובתו של המנוח להצעת הפרישה", כתב גולדברג, "אולם יש מקום לומר, כי אם לא המנוח הוא שהציע כי תשובתו תנתן תוך שבועיים, כי אז יש לראות את התקופה כקצרה מדי מכדי לאפשר לְשופט לקבל החלטה כה גורלית שתקבע את עתידו ודרכו המקצועית".

גולדברג כתב עוד כי כל השופטים עמם נפגש העלו על נס את תכונותיו הסגוליות של המנוח, כאדם נעים הליכות ובעל מזג שיפוטי ראוי להערכה, כשם שהיה בעל ידע משפטי רב. הם הדגישו כי המנוח היה שופט ערכי ומסירותו לעבודה היתה יוצאת דופן. לאחר שעות עבודה רבות באולם המשפטים, נשאר בבית המשפט ועבד שעות רבות, לעיתים עד השעות הקטנות של הלילה, ואפילו עד הבוקר.