הפלישה מאמריקה

בסרט "הופעה בהוליווד בול" מוצאת חבורת מונטי פייתון (ששלושה מחבריה למדו בקיימברידג': ג'ון קליז, אריק איידל וגרהם צ'פמן) הזדמנות לרדת על הבירה האמריקאית הדלילה וחסרת הטעם. "אצלנו חושבים שבירה אמריקאית היא קצת כמו לעשות אהבה בקאנו", אומר איידל לקהל, וממהר לפרש: "It's fucking close to water".

כמעט 30 שנה אחרי יציאת הסרט, רוב האמריקאים עדיין שותים באד לייט, אבל מהפכת מבשלות המיקרו בארה"ב היא עניין שהאנגלים כבר לא צוחקים עליו.

"אף על פי שהביטר הבריטית המסורתית (בירה בגוון חום־ביניים, קצת מרירה וכשותית, עם גיזוז עדין) עדיין מאוד אהובה כאן, אנחנו רואים בשנים האחרונות נסיקה בפופולריות של בירות קיצוניות, שהן כהות מאוד או עם כשותיות מודגשת, וזוהי השפעה של סצינת הבירה בארה"ב", אומר קנוורד. "ארה"ב היא ארץ של ניגודים: מצד אחד ההמונים שותים בירה חלשה מאוד וחסרת אופי וטעם, אבל בה בעת הרבה מבשלות קטנות מייצרות חלק מהבירות הכי מעניינות ומרגשות בעולם, וההשפעה שלהן מורגשת מאוד כאן.

"לדוגמה, שתי מבשלות צעירות מלונדון, Kernel Brewery ו־Redemption Brewery, יצרו יחד, במיוחד בעבור הפסטיבל, בירה שאותה כינו Collaboration #2. זוהי בירה נפלאה (אכן - ד"ג), שאני מאוד ממליץ עליה, ושמושפעת מהבירות של המבשלות הקטנות בארה"ב. בעוד שבתהליך הכנת בירה מוסיפים בדרך כלל שניים עד ארבעה סוגים של כשות, בבירה הזו נעשה שימוש ב־22 סוגים. אני אפילו לא בטוח שמישהו טרח לכתוב את המתכון, או שאפשר יהיה לשחזר אותו".