דגל שחור של אי חוקיות

אברהם הירשזון הורשע כמעט בכל עבירה אפשרית בספר החוקים הפלילי-כלכלי. לצד גניבת 2.5-2 מיליון שקל מהסתדרות העובדים הלאומית ועמותת נילי, הועמס על גבו כל ארסנל הצווארון הלבן: גניבה בידי מנהל, הלבנת הון, רישום כוזב במסמכי תאגיד, מרמה והפרת אמונים. היעילות בה מוטטו הירשזון ואנשיו את העמותות עליהן הופקדו, מתחרית רק ביעילות בה מוטטה אתי אלון את הבנק למסחר. ולחשוב שמדובר במי שהיה יו"ר ועדת הכספים ושר האוצר.

ביהמ"ש העליון דחה היום את ערעורו של הירשזון על ההרשעה, והותיר את העונש על כנו – 5 שנים ו-5 חודשי מאסר וקנס של 450 אלף שקל. "המערער צרף עצמו לכת נהנתנים הרואים היתר לעצמם ליהנות ממנעמי השליטה והשלטון תוך גזילת כבשת הרש...", סיכם השופט ריבלין.

פסק דינו מתכתב, במודע או לא, עם שני תיקים תלויים ועומדים – ערעור קצב ומשפט אולמרט.

הדמיון לקצב הוא ביחס השלילי של השופטים לשינויי גרסה - שקרים בלשון העם. אצל קצב השינוי הוא בין גרסתו (לא היו יחסים) לבין גרסת סניגוריו (היו, אבל בהסכמה). הירשזון טען בתחילה שלא נטל כלל כספים ואחר כך טען שקיבל אבל הכספים הגיעו לו בדין.

הדמיון לסיפור אלמרט-טלנסקי מצוי בדרך בה הגיעו הכספים – במעטפות. השופטים לא אוהבים שקרנים ולא אוהבים מעטפות: "מעל מעטפות מזומנים כאלה מתנוסס דגל שחור של אי-חוקיות", כותב ריבלין, "בעיניו של האדם הרגיל, ההגון והסביר – מתאפיין מעשה נטילה שיטתי של מעטפות מזומנים בחוסר יושר העולה כדי מרמה".

הביטוי "דגל שחור של אי חוקיות" צריך באמת להדאיג את אולמרט בהינתן ההקשר המקורי שלו – הטבח בכפר קאסם. נטילת מעטפות מזומנים הוקבלה כאן לפשעי מלחמה. לא ברור למה שופט סולידי כריבלין בחר להרחיק לכת עד לשם.