צילום: חיים צח
מהפכת השנאה
הצעה אופרטיבית בתשובה לשאלה לאן עלינו להוליך את עלבון הקוטג'
קניתי לי קוטג'. שניים בעשר. זו היתה אמורה להיות חגיגה צרכנית קטנה, פרס הניצחון במאבק הכלכלי־חברתי האפקטיבי הראשון בישראל. ובכן, זה היה משפיל. אין דרך אחרת לתאר את התחושה. בתום שבועיים של קרב אמיץ אתה ניצב מול מדפי החלב, מתבונן בשלטים הקטנים שהונחו שם רגעים ספורים קודם ומכריזים על הנחה חגיגית, שולח יד אל הקופסה המטופשת - ובעצם מגיש את כתב הכניעה שלך לזהבית כהן.
מכל עבריך עשרות רבות של מוצרים מונחים על מדפי החלב העמוסים, וכל אחד טומן בחובו את השקל המיותר שלך. מאחורי חלקם מציץ השפם הכוחני של מוזי ורטהיים, על האחרים מוטבעת הדאגה המעושה של עופרה שטראוס, ובקצה המרוחק של המקרר יושבת זהבית כהן ומתגלגלת מצחוק שנשמע עד בית הוריה בפתח תקווה. עוד אלף קרבות אבודים מונחים שם על המדף, ואתה אפילו לא מתחיל לנהל אותם כי ממילא תפסיד בהם. ואם לא בהם, אז בקרב על דמי הניהול של הפנסיה שלך, או על המרווחים בדלק, או המע"מ על המים, או המס על המכוניות, או עמלות המשמרת בבנקים, או התמלוגים של כיל, או החבילות של הכבלים, או דמי השימוש החודשיים לספק הגז. החיים הם שרשרת אינסופית של מרדף פוטנציאלי אחרי שקלים מיותרים שאתה משלם ומישהו אחר בולע. שקלים שברור שלא ראוי שיילקחו ממך, ובכל זאת הם נלקחים בהמוניהם.
כאן טמון הטריק הלא מדובר של הכלכלה החופשית: חלק מהרווחים שהיא מייצרת מבוסס על כך שציבור המשלמים אינו מסוגל ליצור הרתעה אפקטיבית לאורך זמן. הרי שוק תחרותי חופשי אמור לשכלל את המוצרים, לייעל את תהליך ייצורם ולקבוע לבסוף את מחירם קרוב למינימום שמאפשר ליצרנים המוצלחים להתפרנס. בבסיס שוק כזה ניצבת ההנחה שציבור רציונלי של קונים ישאף תמיד לשלם מינימום מחיר בעבור מקסימום תמורה. אלא שבפועל, אנחנו לא ציבור. אנחנו רק קונים. איש איש לנפשו. לכן מחיר המוצרים יורד רק עד לגובה שבו לצרכנים כבר לא משתלם להתאגד. עד לנקודה שבה ציבור הקונים התיאורטי נהפך למיליוני פרטים בודדים. פער המחירים שגורר המלכוד הזה אינו גדול בהכרח. אפשר לקרוא לו שקל מטאפורי. אבל זה בדיוק השקל שמביא את הקריזה.
מקובל להתבונן בבעיה מהזווית של היצרנים ולדבר על כשל שוק. על תחרותיות לקויה שמאפשרת למחירים לטפס. אבל מהצד של היצרנים אין שום כשל. להפך, מדובר בחגיגה שמבוססת על ההבנה שאדם בוגר הטרוד במלחמת הישרדות יומיומית אינו יכול לנהל קרבות מאסף קטנים. עוד פחות סביר שהוא יאסוף סביבו גדודי לוחמים שייצאו איתו לקרב. הרי שקלים מבחינתנו אלה המטבעות הקטנים שבולעת מכונת הכביסה. זה העודף שנותנים לילדים לשים בקופת החיסכון או שומרים במאפרה במכונית כדי לתת לקבצן שמגיע כשהילד לידך. במידה רבה של צדק, שקלים בודדים הם משהו שאתה רוצה להרגיש שכבר אינו שווה מאבק יומיומי. רק שמהצד של המוכרים, מדובר בכר מרעה חזירי.
התשובה הראויה לכך היתה צריכה להיות לידתו של איגוד צרכנים אפקטיבי. רחב, בלתי תלוי, שהיה מטיל חיתתו על יצרנים ומשווקים, משגר איומים בחרם ומסוגל גם לממש אותם ביעילות. לא סביר שזה יקרה בעתיד הנראה לעין.
לכן את הניצחון לא צריך לחפש בכיפוף מחיר הקוטג' וקיזוז השקל המטאפורי ממנו. הניצחון בשלב הזה צריך להתבטא בהנחלת הלך רוח צרכני נרגן. בהשרשת כעס ארנק תמידי, חוצה מעמדות. למען האמת, הייתי מכנה את מצב הרוח הרצוי משטמה. משטמה של ממש, כלפי מי שמנצלים את כשל הציבור המבוזר לטובת התעשרותם שלהם.
בינואר, בטור שכתבתי על ייאושו של מעמד הביניים הישראלי, טענתי שביטחון כלכלי יהיה מנת חלקם רק של אלה שיעשו משהו חריג. שמי שימשיך סתם לעבוד קשה, כפי שחינכו אותו הוריו, בוודאות יבוא יום והוא יצלול כלכלית. הדברים נכתבו, בין השאר, בעקבות ראיון שפורסם ב"מוסף כלכליסט" עם כלכלן בינלאומי אינטליגנטי, שתיאר באופן ויזואלי ממש מערכת פיננסית שאיבדה קשר עם המציאות, שבה השליטה, ללא עוררין, היא של האוליגרכיה הכלכלית. הוא הסביר מדוע מעמד הביניים פשוט נאלץ לקחת סיכונים כלכליים הולכים וגדלים כדי להבטיח את רמת החיים שהורגל לחלום עליה.
מחשבות הייאוש שלי הלכו באותו כיוון, וכתבתי שהפתרון יהיה חייב להיות רדיקלי - גם אם לא יכולתי עדיין להצביע על הכיוון. אבל כעת, אם ניקח את מאבק הקוטג' המוצלח לכיוון הנכון, אפשר בהחלט להתקדם שלב במורד הרדיקלי. יבחר לו כל אחד את נמען המשטמה שלו, וייתן לתחושות הללו להשפיע על החלטותיו הצרכניות.
רק כאשר כל חריץ גבינה ייקנה באופן יומיומי בחריקת שיניים, כל בקבוק קולה במחיר מופקע יירכש בזעם וכל חפיסת פסטה בעשרה שקלים תיחשב כעלבון אישי, רק אז ייזרעו הזרעים למהפכה אמיתית. גם אם זה נשמע ילדותי, ובוודאי לא תקין פוליטית, מדובר בשלב חשוב בדרך למהפכה של ממש. והיא לא תהיה קיקיונית, בהובלת שוליים רדיקליים קיצוניים. היא תהיה לגמרי מיינסטרים.
34 תגובות לכתיבת תגובה