מה שופליפטינג אומר עלינו?

לסחוב, להרים, להשלים ציוד. במקרה של מידע דיגיטלי - לשתף. כולם נשמעים יותר טוב מגניבה. והרי אף אחד מאיתנו אינו גנב. אנחנו לא עבריינים. במורשת התרבותית הישראלית שמור מקום של כבוד למי שידעו לסלק עוף מהלול לטובת הקומזיץ של החבר'ה. "ילקוט הכזבים", ספר הצ'יזבטים המכונן של דן בן אמוץ וחיים חפר, הקדיש חלק נכבד לעלילות גבורה של אנשים שהתפרצו ולקחו ללא רשות. גם "העברת בעלות" לטובת מטרות ביטחוניות אינה גניבה אלא אחריות לאומית במיטבה. ובמילים אחרות: אנחנו גנבים.

והכוונה אינה לנו הישראלים, אלא לקבוצה רחבה בהרבה שעד לאחרונה לא זכתה למיפוי שיטתי. קבוצה שכוללת את השחקנית המפורסמת וינונה ריידר, שב־2001 פרשה מהבמה לארבע שנים כדי לצנן את הרושם שהשאירו מצלמות הביטחון, שהראו אותה מעמיסה בגדים באלפי דולרים בחנות בבוורלי הילס. היא כוללת גם את השחקנית לינדזי לוהן, את מלכת היופי האגדית והפוליטיקאית הניו־יורקית בס מאירסון, ואפילו את קרוליין ג'וליאני, בתו של ראש העיר לשעבר של ניו יורק רודי ג'וליאני, שבפשרה עם התובע הכללי של ניו יורק נענשה ביום אחד של עבודות שירות.

השופליפטינג, הפילוחים הקטנים, הם תופעה ותיקה כמו המסחר עצמו, אבל בתקופתנו היא קיימת בעיקר כסוג של סטייה דה לוקס: נשים גונבות בחנויות יותר מגברים, מבוגרים וקשישים גונבים יותר מבני נוער וצעירים ואנשים אמידים גונבים יותר מעניים ורעבים. התופעה בלתי ניתנת לעצירה, ובארצות הברית, לדוגמה, נזקיה מוערכים ב־10 מיליארד דולר בשנה. אבל בשונה מהרבה סוגי פשע, הגניבות הקטנות מחנויות נדמות כסוג מסוים מאוד של דחף שתוקף בעיקר אנשים שיש להם. הן נראות כמעט כמו סגנון חיים שאף מחוקק או פסיכולוג עוד לא מצאו לו ארוכה - ואולי בשל כך זכו בשמות שחוסכים מהעוסקים בכך את התואר "גנב", ונותנים לו את התיאור בעל הצליל הרפואי "קלפטומן".

באחרונה יצא בארצות הברית הניסיון הראשון לחבר אתנוגרפיה של השופליפטינג. המנסה היא העיתונאית הוותיקה רייצ'ל שטייר, שחיברה בעבר ספר על ההיסטוריה של החשפנות. ספרה החדש "The Steal" מרכז את התפתחות התופעה הזאת לאורך ההיסטוריה, ומנסה להסביר איך התנהגות שאין בה לא הדר, לא קסם ומעט מאוד תועלת נשארת כה יציבה ומושכת אוכלוסיות כה מסוימות.

עד לפני כ־250 שנה גנבי החנויות באירופה תויגו כגרועים שבפושעים, ועל גניבה, גם הזעירה ביותר, הושת לעתים עונש מוות. כבר אז היו גנבים שהצהירו שהמניע העיקרי שלהם היה הריגוש ולא המחסור, וכבר אז היו מי שהשוו את ההקלה שבגניבה הקטנה להקלה שבמין. אבל השינוי, שהוליד את המילה "קלפטומניה" ואת יחס החמלה, הגיע בעידן המודרני. לחלקו אחראית כנראה העובדה שרבים מהגנבים שנתפסו היו נשים עשירות וידועות מצד אחד, ומהצד השני נקשרו בשופליפטינג כמה פילוסופים ידועים שתיארו אותו כהצהרה פוליטית, כמעין גרסה ישנה של פעולות המחאה האנטי־צרכניות של ימינו. הפילוסוף בן המאה ה־18 ז'אן ז'אק רוסו סיפר בגאווה איך ימיו הצעירים נוקדו בגניבות רבות בחנויות.

הגניבה כאמירה משתקפת גם ברב־המכר שהאנרכיסט האמריקאי אבי הופמן פרסם ב־1971 - "גנוב את הספר הזה", שמוצג כ"מדריך להישרדות בכלא שנקרא אמריקה", וכולל פרק מעשי לגניבה מחנויות יוקרה. כאילו באמריקה מוצרי היוקרה נחשבים כה מהותיים, עד שיש לגנוב אותם כפי שבמדינות אחרות גונבים צורכי קיום בסיסיים.

וינונה ריידר לא גנבה כדי לשרוד וגם לא כדי לשרוד "במשחק האמריקאי". גם משתפי הקבצים לא, וגם לא בתו של ג'וליאני או קשיש אמיד זה או אחר שלקח מצית בחנות. שטייר משאירה אותנו עם הרעיון שלקיחת טובין, גזילה מאחר חסר פנים וזהות, משיקה לאבן יסוד קמאית בתרבות המערב המודרנית. שהצורך הזה קיים כמו צרכים אחרים שצו החברה מצווה לכבוש, אף על פי, ואולי מכיוון, שאותה החברה היא שיצרה אותם.