האוצר ממריא אל מחוזות האבסורד. מחיר הטיסה: 60 מיליארד שקל

"מקצת התביעות של המחאות השונות מסתכמות, בהערכה כללית בלבד, בעשרות מיליארדי שקלים". כך קובע מסמך שפרסם בסוף השבוע משרד האוצר. הודעת ה־SMS שנשלחה במקביל לעיתונאים כבר היתה ממוקדת יותר: "העלות התקציבית של דרישות המחאה עומדת על כ־60 מיליארד שקל", לא פחות. לפי חישובי האוצר, מה שדורשים הרופאים, בעלי המכוניות, ההורים הצעירים וכל אלה שרואים את חלום הדירה הולך ונמוג באוויר החם של הקיץ, גדול פי 1.2 מתקציב הביטחון, או פי 1.7 מתקציבה השנתי של מערכת החינוך.

לא נעים לומר, אבל השנים שחולפות לא ממש מיטיבות עם אנשי האוצר. מסמכים דומים לזה שפורסם בסוף השבוע מפרסם האוצר בכל פעם שבה הוא נדרש לנגח את חברי הכנסת שלדעתו לקחו את מלאכת החקיקה שהוטלה עליהם צעד אחד קדימה. עכשיו האוצר מפנה את זעמו כלפי אלה שמרגישים שהיחס בין מה שהם נותנים למדינה לבין מה שהם מקבלים בחזרה הולך וגדל מיום ליום.

האוצר מונה לא פחות מ־37 דרישות במסמך שפרסם, חלקן הקטן ללא עלות כספית, חלק אחר ללא ציון סכום מדויק וחלק לא מבוטל מהן עם תג מחיר מופרך והזוי, שרק מי שטרח לפרט אותן יודע מה בדיוק עבר עליו באותו רגע. את רשימת הדרישות חילק האוצר לתשע קבוצות דורשים, החל באנשי מחאת הדיור, וכלה בשלטון המקומי וההסתדרות. בנקודה זו, הסיפור מקבל תפנית חדה וגולש כבר אל מחוזות האבסורד, כי פרט לרופאים ולאמהות, לא קיבל האוצר מאף גוף רשימת דרישות. בוודאי לא מההסתדרות, מהשלטון המקומי ומהמאהלים.

אין טעם למנות את כל הדרישות שציין האוצר, ודאי מבלי שהופנו אליו כלל, וכדי להבין במה מדובר די רק באחת מהן: בסעיף "הכרה בהוצאות למשפחתונים ולמטפלות לצורך החזרי מס", למשל, מציין האוצר תג מחיר שנתי של 7.1 מיליארד שקל. כאשר הנושא הזה התעורר לראשונה, במסגרת פסק דין ורד פרי לפני קצת יותר משנתיים, טען האוצר כי עלות ההכרה בהוצאות למטפלות מסתכמת ב־3–2 מיליארד שקל בשנה, ואילו "כלכליסט" חשף מסמך של רשות המסים שלפיו מדובר בעלות נמוכה עוד יותר, של 1.6–1.1 מיליארד שקל.

וגם את זה אפשר לממן

אבל לא רק בציון העלויות הכספיות חוטא מסמך האוצר באי־דיוקים; אנשי האוצר טרחו לכרוך בו גם מין בשאינו מינו, ויצרו מצג שווא של עלויות תקציביות לכאורה בסכומים דמיוניים. סביר להניח שגם מחברי המסמך יודעים שמכירת קרקעות המדינה במחיר מופחת, למשל, אינה כרוכה בעלות תקציבית, כי ההכנסות ממכירת הקרקעות לא נועדו להקטין את הגירעון, אלא רק לממן אותו.

הממשלה אינה יכולה להגדיל את הוצאותיה מעבר לסכום שאישרה הכנסת, אבל בצד ההכנסות כבר יש לה יד חופשית. היא יכולה להקטין את הכנסותיה ולהגדיל במקביל את הגירעון, וכך לגייס את המימון. בהנחה שסכום הדרישות האמיתי נמוך בהרבה מזה שבו נקב האוצר, יכולה הממשלה לנקוט שורה של צעדים בתחום המיסוי — להפחית משמעותית את המס על הדלק, להכיר בהוצאות למשפחתונים, להפחית את המע"מ ולהוריד מסים עקיפים נוספים. את הכסף למהלכים אלה, בהיקף של כ־15 מיליארד שקל, יכולה הממשלה לגייס בהקדם על ידי שלושה מהלכים בלבד.

המהלך הראשון: ביטול המשך הרפורמה במס הכנסה. הרפורמה מיטיבה עם בעלי הכנסות גבוהות והיא צפויה לגרוע מקופת המדינה כ־1.8 מיליארד שקל ב־2012. מהלך מקביל של הפחתת מס החברות יקטין את גביית המסים בכ־700 מיליון שקל נוספים. לכן, בלימת הרפורמה תגדיל את ההכנסות ממסים בשנה הבאה בכ־2.5 מיליארד שקל. בארבע השנים העוקבות יגדיל ביטול הרפורמה את הכנסות המדינה בעוד כ־8 מיליארד שקל.

המהלך השני: ניהול מושכל של הגירעון. בארבע השנים האחרונות, על רקע המשבר הכלכלי העולמי, עלה הגירעון וירד בשיעורים חדים במיוחד, ובכל זאת השמים לא נפלו. לשנת 2012 קבעה הממשלה יעד גירעון שאפתני של 2% מהתוצר. הקלת הרסן ומתן אפשרות לגירעון בפועל לגדול מעט, נניח ב־1% תוצר נוסף, תאפשר לממשלה להסתפק בשנה הקרובה בגביית מסים קטנה מהמתוכנן של יותר מ־9 מיליארד שקל.

המהלך השלישי: ביטול פטורי מס קיימים. בשוק ההון לבדו יסתכמו בשנה הבאה פטורי המס ביותר מ־17 מיליארד שקל. בקרנות ההשתלמות תסתכם הטבת המס בכ־4 מיליארד שקל, ויותר מ־80% מסכום זה יזרמו היישר לשכירי העשירון העליון.

בתשובה לשאלת שטייניץ

זה שהאוצר מתכתב עם עצמו ומנסח מסמך ארוך וחסר פשר יכול עוד איכשהו לעבור, אבל לפני השלב הבא, זה שבו יסביר לנו שר האוצר יובל שטייניץ ברצינות תהומית מדוע אי אפשר להיענות לדרישות המסמך, זה המקום לומר לו: הכסף הנדרש נמצא בהישג ידך. צריך רק לדעת איך לנתב אותו למקומות הנכונים.

ממשרד האוצר נמסר בתגובה כי מסמך הערכת העלות שפרסם "מבוסס על ריכוז של דרישות שהועלו בתקופה האחרונה במסגרת המחאות השונות". בנוגע לשינוי הערכת העלות של הכרה בהוצאות טיפול בילדים לצורכי מס, נמסר מהאוצר כי "ההערכה ניתנה על סמך ההנחה כי אין תקרה להטבה".