עדיף מחאה אחת ביד

המחאה הגדולה המתחוללת בישראל החלה להיפרט בימים האחרונים למחאות קטנות יותר, כשהפגנות חדשות צצות בכל שעה כמעט. יש התכנסויות המוניות, הנפות שלטים וצעדות של רופאים, סטאז'רים, הורים צעירים, רפתנים, משרתי מילואים, סגל זוטר באוניברסיטאות, מטפלות, אבות גרושים והורי ילדים אוטיסטים. סביר להניח שבזמן שתקראו שורות אלה, כבר יצמחו כמה מחאות משמעותיות חדשות. כנראה זה המקום לשאלה המתבקשת: איך הממשלה אמורה להתייחס לפצצה המתקתקת הזו של מצבור מחאות שרק עולה וצומח?

זה המקום להתייחס למחקר שערכתי בשנים האחרונות בצוותא עם ד"ר מוטי אמר וד"ר שחר אייל, שעסק בשאלה שונה לגמרי על הנייר: איך אנשים מחזירים הלוואות. גילינו כי אנשים שנוטלים הלוואות רבות ושונות נוטים להחזיר קודם את ההלוואות הקטנות. זה כמובן, מנוגד להיגיון. הרי כשאתה צריך לבחור איזו הלוואה להחזיר קודם, אתה אמור לחשוב על הריבית הנלווית להלוואות השונות ולהשיב קודם את אלה עם הריבית הגבוהה ביותר. אלא שאנשים מבינים את זה, אבל כמעט לעולם לא נוהגים לפי היגיון זה בפועל.

ברגע שיש ללווים הזדמנות, הם פשוט לא יכולים לעצור את עצמם מלהיפטר דווקא מההלוואות הקטנות. הסיבה לכך היא שאנחנו מוכנים לסבול את חוסר הנעימות הנובע מחוב גדול וכבד, אבל לא מכמה חובות קטנים במקביל. לכן רובנו נעדיף להקטין את כמות הבעיות המספרית בכל מחיר, גם אם זה לא אופטימלי בטווח הארוך.

עולם המחאה הישראלי אינו מעלה תהייה שונה, ואפשר לתהות האם תהליך קבלת החלטות דומות יתקבל גם על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו והשרים: האם הממשלה, במקום לטפל בדברים החשובים והבוערים ביותר, שדורשים מן הסתם טיפול יסודי ורציני - תתרכז דווקא בבעיות קטנות יותר וחשובות פחות, רק כדי להרגיש שנעשתה התקדמות כלשהי. אפשר גם לשאול אם הנטייה לנסות לסמן וי על בעיות היא חזקה יותר בסיטואציה ציבורית לעומת זו האישית. בתחום המחקר שלי עולה פעמים רבות השאלה אם אנשים מתנהגים באופן רציונלי יותר כשהם עובדים במשרות חשובות. לדעתי במקרה הזה, הם דווקא פחות רציונליים.

כשמישהו בממשלה מחליט לפתור בעיות קטנות הוא לא מסמן וי רק לעצמו, הוא מסמן את זה גם לתקשורת ולציבור. על בסיס זה אפשר לבנות תסריט לעתיד להתרחש בקרוב: ברגע שהממשלה תבין כי הבעיה המרכזית גדולה וכואבת מדי מכדי להיפתר בהבטחות מעורפלות, היא תעבור למקומות שיביאו תוצאות בטווח הקצר. יכול להיות שהמתמחים או חובבי הקוטג' ייהנו מכך, אבל הבעיות הגדולות יותר - ע"ע מצוקת הדיור - לא יזכו לטיפול הראוי להן.

חשוב להפגין על דברים שמפריעים לכם, וחשיבות הדברים היא סובייקטיבית לגמרי. עם זאת, הרצון לנצל את ההזדמנות ולהפגין על עוד ועוד דברים מפחיתה מאוד את הסיכוי שמשהו משמעותי יקרה בסוף, וזה יהיה ממש חבל. הוכחתם שאתם מסוגלים להתארגן, ועכשיו דרושים הבגרות ואורך הרוח לעשות זאת אחד־אחד.

פרופ' אריאלי הוא חוקר כלכלה התנהגותית. מחבר רבי־המכר העולמיים "לא רציונלי ולא במקרה" ו"לא רציונלי אבל לא נורא"