הרעיונות של נתניהו זה כל כך 2003

1. השלטון

"ממשלת ישראל מכבדת את המחאה הציבורית, קשובה אליה ומתכוונת לנקוט שורת פעולות רציניות לטיפול בבעיות של החברה והכלכלה הישראלית". זו לשון ההודעה לעיתונות שיצאה שלשום בערב מלשכת ראש הממשלה. האם העובדה הזו אמורה לגרום לציבור להבין שעד עכשיו הממשלה לא היתה קשובה אליו ולא נקטה שורת פעולות רציניות לטיפול בבעיות של החברה הישראלית?

וחשוב יותר, מה בדיוק כוונתו של ראש הממשלה בכך שהוא מקים, כלשונו, "צוותי פעולה שיעסקו בבעיות הכלכלה והחברה"? מעבר לכך שלא ברור מי יהיו אותם "פקידי ממשלה, אנשי עסקים מהמגזר הפרטי" ואקדמאים שונים ומי בדיוק יבחר אותם. שכן אם פתאום יש צורך בצוותי חשיבה וגיבוש מדיניות כלכלית וחברתית, בהובלת קבוצה מצומצמת של שרים ובגיבוי אנשי מקצוע, מה זה אומר על הממשלה הנבחרת שבנימין נתניהו עומד בראשה - שהיא מיותרת?

בישראל, כמו במדינות דמוקרטיות אחרות, הממשלה - שרי הממשלה, משרדיהם ושלוחותיהם - היא הגוף המבצע. היא קובעת את המדיניות, מאפיינת אותה עד לפרטים הקטנים (בשיתוף הרשות המחוקקת כמובן) ודואגת לביצועה. כל משרדי הממשלה, ממשרד האוצר ועד משרד המדע, אחראים על בניית סדר העדיפויות הכלכלי־חברתי של הממשלה, שבא לידי ביטוי בספר התקציב. הקמת צוותי חשיבה וגיבוש מדיניות חברתית־כלכלית כמוה כהודאה שכל ההליכים הדמוקרטיים שחשבנו שמתנהלים עד עכשיו כסדרם היו מיותרים או גרועים. או שישנה אפשרות אחרת: שאין מאחורי הצעד הזה דבר מלבד מסמוס העניין.

2. העם

בזמן שנתניהו חושב שהוא ממציא את הדמוקרטיה מחדש כשהוא מרכיב צוותים שיאזינו לרחשי העם, הציבור הישראלי יוצר דמוקרטיה בתבנית חדשה לחלוטין. כל כך חדשה, כל כך מרעננת, שאפילו האנשים שיוצרים אותה לא לגמרי מבינים מה הם עושים ומה ייצא מכל זה בסופו של תהליך. למעשה, זו אנטי־תבנית: תבנית בלי צורה.

אנשים מתכנסים. מחליפים דעות. מסמכים נכתבים. ונכתבים מחדש. פרוטוקולים של אסיפות כלליות נתלים על גדרות לאורך שדרות רוטשילד. סדרי הדמוקרטיה נכתבים מחדש. השיטה המוכרת לנו, דמוקרטיה של נבחרי ציבור, כבר לא עושה את העבודה כמו שצריך. בין היתר בגלל תהליכים ארוכים ודו־צדדיים של התנתקות - של נבחרי הציבור מבוחריו, ושל הציבור מנבחריו. זו הסיבה המרכזית לכך שמרבית הפוליטיקאים שהרהיבו עוז והראו פרצופם באזור המאהל ברוטשילד בשבועיים וחצי האחרונים נדחו בבוז. התבנית החדשה של הדמוקרטיה האזרחית לא זקוקה להם כרגע. תפקידם יבוא לידי ביטוי מאוחר יותר. אחרי שהעם, שדורש צדק חברתי, יבין טוב יותר עם עצמו מהו הצדק החברתי הזה, למי הוא נוגע, ואיך הוא נראה ועובד. אחר כך יתבקשו נבחרי הציבור להקשיב לתובנות החדשות שהעם ישמיע, ולפעול בהתאם. אם לא יעשו זאת, יוחלפו. זו לפחות האמונה. אם זה לא יקרה, הרי שהתבניות הדמוקרטיות הישנות - שהימים האלה ממחישים יותר מכל את כישלונן המוחץ - ינצחו את התבניות החדשות.

3. המצע

אם השיח הדמוקרטי החדש מחפש קרקע לחרוש בה ולזרוע, הנה כמה רעיונות פשוטים לתפעול: אפשר לבחון את חוק ההסדרים האחרון. כמסמך שנלווה לספר התקציב ומשמש ככלי המרכזי בידי משרד האוצר לקידום רפורמות, הוא יכול לשמש כמדריך מאיר עיניים עבור הציבור שמחפש דרך חדשה. לא כל מה שמופיע בחוק ההסדרים הוא רוע צרוף, גם לא קרוב לזה. אבל בהחלט קיימים בו, מדי שנה, סעיפים איומים שכל מטרתם היא לחסוך כמה גרושים.

דוגמאות בולטות לכך נמצאות בתחום דחיית יישומם של חוקים שהרשות המחוקקת הכניסה לספר החוקים. למשל, דחיית יישום חוק יום לימודים ארוך. בדצמבר 2010 אישרה הכנסת - בפעם החמישית ובתמיכת שר החינוך גדעון סער - לדחות את יישומו של חוק יום לימודים ארוך. אותו חוק שאמור היה לאפשר לאנשים עובדים לשלוח ילדיהם אל מערכת החינוך ולהמשיך לעבוד כדי לפרנס את עצמם, את המשק ואת המדינה. אבל החוק יקר - 1.1 מיליארד שקל עלותו בשנה, על פי האוצר - אז דוחים. כך נדחה גם יישומו של החוק לפיצול כיתות הלימוד, שאמור לאפשר לתלמידי ישראל להגיע להישגים גבוהים יותר, בשביל להצעיד את המשק קדימה. גם החוק הזה יקר - כ־102 מיליון שקל, על פי האוצר - אז גם אותו דחו, ולא בפעם הראשונה.

ואם חוק ההסדרים לא מספק, אפשר לבחון את דו"חות מבקר המדינה ולגלות מה אמור לעבוד במדינה הזו למען הציבור, אבל לא עובד. הנה כמה דוגמאות מהדו"ח האחרון שפורסם במאי: למרות תקציב של כמיליארד שקל, לאגף מעונות יום ומשפחתונים, שאחראי על 1,600 מעונות יום בישראל, יש רק 12 מפקחות, והתוצאה היא ליקויי בטיחות חמורים ב־69% מהמעונות; מספר הזכאים לסיוע בשכר דירה ממשרד השיכון ירד למרות שדמי השכירות זינקו ב־25%; 98 מיליון שקל הוזרמו בעשור האחרון לרשויות המקומיות לקידום 52 מתחמי פינוי־בינוי, אבל רק בשניים מהם החלו עבודות הבנייה והרשימה עוד ממשיכה, צריך רק לבחור.