כשהתמניתי לנשיא אורבוטק ארה"ב אמא אמרה לאחותי: "מינו את אהרון לנשיא אמריקה"

אבי, ברוך, נפטר כשהייתי רק בן חמש מסרטן המעי הגס, ולכן כמעט שלא הכרתי אותו. אמי, לאה, שהיתה עקרת בית עד אז, נותרה לפתע בגיל 42 לבדה בבית עם שלושה ילדים לפרנס. היא נעמדה על הרגליים, אמרה לאחיותיי הגדולות: 'מעכשיו, אני ואתן שותפות', ופתחה חנות למכירת שמיכות וכלי מיטה, שנהפכה עם הזמן למוסד ברמת גן. כשהיא נפטרה בשיבה טובה בגיל 90 אחיותיי ואני כתבנו על מצבתה: 'מי שפעם אחר פעם הסתכלה לגורל בעיניים, והגורל השפיל מבט'.

"אמא היתה נחושה מאוד, בעלת כוח התמודדות וחוכמת חיים מדהימה, אשה שאהבה לשמוח למרות כל מה שעברה. את תקופת מלחמת העולם השנייה היא העבירה בבריחה מתמדת מן הנאצים. היא סיפרה לנו שכאשר הגיעו לכפר מולדתה ליד קייב היא ברחה לתוך ערימת חציר גדולה של שכנה רוסייה. הגרמנים חיפשו אותה בנעיצות קלשון בתוך הערימה, ומאחר שלא מצאו הציעו לשרוף את הערימה כולה. אבל אז האשה הרוסייה קראה לשבעת ילדיה ואמרה להם לקפוץ על רגלי החייל הגרמני ולבכות. זה מה שהילדים עשו, עד שהחייל עזב. כשאחד מאיתנו נהג לומר על דבר זניח שאין לו כוח, אמא אמרה: 'שלא תגיע למצב בחיים שבו תגלה כמה כוח יש לך'.

1960. אהרון מנקובסקי, בן ארבע, עם הוריו ברוך ולאה ואחיותיו ריקי בת ה־13 (משמאל) ואתי בת ה־10, רמת גן | רפרודוקציה: עמית שעל

"אמא חשבה שהילדים שלה הכי טובים בעולם, ותמיד אמרה: 'אני אשה פשוטה, אבל גידלתי נסיכים'. כשבגיל שש או שבע הייתי קצת פרחח ואמי נקראה לשיחה בבית הספר, אמי אמרה למורה: 'אני לא מקבלת את מה שאת אומרת, אני יודעת מה הוא שווה', והמורות הבינו שאין טעם להזמין אותה יותר. כשבגרתי, היא תמיד הבהירה: 'לא חשוב מה תעשה, העיקר שתעשה משהו'. כתוצאה, אני זוכר שכשעבדתי בעבודות זמניות ופתאום נתקעתי בלי עבודה, אפילו לכמה ימים, הרגשתי מאוד לא בנוח.

"לאורך קורס הטיס שלי, כדי למנוע ממני להתאכזב, אמא כל הזמן אמרה: 'מה יקרה אם חס וחלילה תצליח לעבור את הקורס?', אבל כשסיימתי היא נעמדה, הניפה אצבע משולשת כלפי השמים ואמרה: 'הנה, ניצחתי אותך'.

כשהתמניתי לנשיא אורבוטק ארצות הברית היא התקשרה לאחותי והודיעה לה: 'מינו אותו להיות נשיא אמריקה'. זה נשמע מצחיק, אבל המשפט הזה ביטא את הדרך שלה להגיד כמה היא מאמינה ביכולת שלי. בשבילה יש נשיא אחד בארצות הברית וזה אני".