אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
מה חשוב יותר, מזל או כישרון? צילום: איי אף פי

מה חשוב יותר, מזל או כישרון?

הסיפור של דן אגלה מלמד אותנו שסטטיסטיקה יכולה להציל קריירה של שחקן והרבה כסף למעסיקים שלו. גם אם הם סובלים מ"מזל רע"

21.08.2011, 18:18 | אסף רותם

"בחיים צריך מזל. האחד עשיר, השני אומלל" - מרגלית צנעני (מרגול)

לא רק למרגול אין מזל השנה: בקיץ הביאה אטלנטה ברייבס מיריבתה פלורידה מארלינס את השחקן בעל השם המצוין דן אגלה (uggla). לכאורה, חיבור משמים: אטלנטה היא מועדון מפואר על המגרש וארגון נדיר באיכותו מחוצה לו. הברייבס חיפשו חובט ימני שיכול להעיף את הכדור למרחקים. ואגלה הוא חובט ימני עוצמתי, שמחפש חבטות חזקות, כאלה שמעניקות יותר מבסיס אחד, יותר מאשר אחוזי הגעה לבסיס, שהם הפרמטר החשוב יותר לפי החנונים שמאמינים בסייברמטריקס - תורת הסטטיסטיקה שלפיה פותחה תיאוריית מאניבול, שמחפשת כשלי שוק באמצעות ניתוחים סטטיסטיים.

קווין אוריס, אוהד של הברייבס ובלוגר שמאמין אך ורק בסטטיסטיקות, התריע שאולי לא שווה להשקיע בשחקן בן 31 שביעית מתקציב הקבוצה - לאטלנטה תקציב של 80–90 מיליון דולר בשנים האחרונות – ואגלה רצה וקיבל חוזה של כ־62 מיליון דולר לחמש שנים. מה גם שאותו אגלה הוא לא שחקן הגנה משובח במיוחד. חמור מזה, בשנה האחרונה חלה נסיגה קלה במרחק שאליו הוא העיף הום ראנים (חבטות חזקות כל כך עד שהן יוצאות מהמגרש), מכ־103 מטר ל־100 מטר פר הום ראן. כן, בבייסבול מודדים ה־כ־ל. ככה זה בביזנס. בכל אופן, המקבילה של זה בכדורגל תהיה ירידה של קמ"ש או שניים במהירות הנמדדת בבעיטות החופשיות של שחקן פלוני. לכאורה, ויכוח סמנטי בין מומחים של סטטיסטיקה, במשחק שבו הכל מדיד. אבל אוריס חשב שהירידה בכוח מעידה על כך שהדעיכה של הגוף בגיל 31 כבר החלה, רגע לפני שאטלנטה מתחייבת לחמש שנים לשחקן.

דן אגלה, אטלנטה ברייבס. אגלה הרגיש כל הזמן הזה שהוא היה פשוט חסר מזל. אבל מי שחובט בממוצע פחות מ־20% במשך יותר משלושה חודשים וגם טוען שאין לו מזל, נשמע כמו הומלס שטוען שהוא היה חסר מזל באוניברסיטה, צילום: איי אף פי דן אגלה, אטלנטה ברייבס. אגלה הרגיש כל הזמן הזה שהוא היה פשוט חסר מזל. אבל מי שחובט בממוצע פחות מ־20% במשך יותר משלושה חודשים וגם טוען שאין לו מזל, נשמע כמו הומלס שטוען שהוא היה חסר מזל באוניברסיטה | צילום: איי אף פי דן אגלה, אטלנטה ברייבס. אגלה הרגיש כל הזמן הזה שהוא היה פשוט חסר מזל. אבל מי שחובט בממוצע פחות מ־20% במשך יותר משלושה חודשים וגם טוען שאין לו מזל, נשמע כמו הומלס שטוען שהוא היה חסר מזל באוניברסיטה, צילום: איי אף פי

מציאות גרועה מהדמיון

המציאות היתה עגומה בהרבה. אולי היה זה הלחץ להוכיח את עצמו בקבוצה חדשה, עם תג מחיר של אולסטאר. אולי היתה זו קארמה שלילית על משהו שעשה בילדותו. ואולי היה זה סתם מזל רע - אבל לפי התפוקה שלו, אגלה שיחק ברמה נמוכה במיוחד. הכוח עוד היה שם, אם כי בנסיגה, אבל היכולת שלו להגיע לתחנה ראשונה, כלומר היכולת שלו לא להיפסל, פשוט נעלמה לחלוטין. אם החובט הממוצע מצליח לחבוט ב־25% מהפעמים שבהן הוא עולה לחבוט, אגלה הצליח בפחות מ־17%, ובבייסבול מקצועני אי אפשר להישאר מתחת לקו ה־20% יותר מכמה שבועות. למזלו, הוא חתם על חוזה שהעניק לו "חבל הצלה" של 60 מיליון דולר. אילולא היה לאגלה חוזה כה גדול, הקבוצה היתה שולחת אותו ל"התרעננות" ברמות הנמוכות יותר.

אגלה הרגיש כל הזמן הזה שהוא היה פשוט חסר מזל. אבל מי שחובט בממוצע פחות מ־20% במשך יותר משלושה חודשים וגם טוען שאין לו מזל, נשמע כמו הומלס שטוען שהוא היה חסר מזל באוניברסיטה. אלא שאז משהו קרה: התוצאות התהפכו. אגלה החל לחבוט כמו משוגע, ובמשך חודש וחצי חבט בהצלחה ב־33 משחקים רצופים – הרצף ה־19 באורכו בהיסטוריה של הליגה. במהלך הרצף הזה, אגלה חבט בהצלחה בכ־35% מהפעמים שבהן עלה לחבוט, שווה ערך לרמה של סופרסטאר בבייסבול. ולא פחות חשוב מכך, הוא העיף יותר ממחצית מההום ראנס שלו השנה, 15 מתוך 27, במהלך הרצף.

דן אגלה. במהלך הקריירה שלו, לאחר שחבט בכדור, 30% מהכדורים נפלו במגרש (או מחוצה לו, במקרה של הום ראן) במקומות שאפשרו לו להגיע לבסיס ה־1 לפני שנתפסו. במהלך התקופה הקשה, רק 18% מהכדורים שחבט אפשרו לו להגיע לתחנה בשלום, צילום: רויטרס דן אגלה. במהלך הקריירה שלו, לאחר שחבט בכדור, 30% מהכדורים נפלו במגרש (או מחוצה לו, במקרה של הום ראן) במקומות שאפשרו לו להגיע לבסיס ה־1 לפני שנתפסו. במהלך התקופה הקשה, רק 18% מהכדורים שחבט אפשרו לו להגיע לתחנה בשלום | צילום: רויטרס דן אגלה. במהלך הקריירה שלו, לאחר שחבט בכדור, 30% מהכדורים נפלו במגרש (או מחוצה לו, במקרה של הום ראן) במקומות שאפשרו לו להגיע לבסיס ה־1 לפני שנתפסו. במהלך התקופה הקשה, רק 18% מהכדורים שחבט אפשרו לו להגיע לתחנה בשלום, צילום: רויטרס

כוכב נולד?

כל ספורטאי יכול לשלוט רק על מה שהוא עושה, כלומר על ההופעה שלו - ולא על התפוקה, או על התוצאות של הפעולות שהוא עושה. בכדורגל בעיטה חופשית חזקה, עם סיבוב חזק ("בננה"), שהצליחה לעבור מעל החומה ומתחת למשקוף, היא בעיטה טובה בין אם היא עברה את קו השער ובין אם לא. בבייסבול חבטה חזקה היא טובה בין אם היא נתפסה ובין אם לא. ובל נשכח שבבייסבול יש מגרשים בעלי גודל משתנה - הום ראן במגרש באטלנטה הוא בסך הכל פסילה קלה בסאן דייגו. אז מה אפשר לדעת על אגלה?

במהלך הקריירה שלו, לאחר שחבט בכדור, 30% מהכדורים נפלו במגרש (או מחוצה לו, במקרה של הום ראן) במקומות שאפשרו לו להגיע לבסיס ה־1 לפני שנתפסו. במהלך התקופה הקשה, רק 18% מהכדורים שחבט אפשרו לו להגיע לתחנה בשלום. במילים אחרות: אגלה המשיך להיות אותו שחקן, ומה שהשתנה היה, איך נאמר זאת, המזל שלו — או ששחקני הגנה עשו מהלכים מדהימים ותפסו כדורים בזינוקי קמיקזה, או שכדור שנחבט היטב, בעוצמה, פשוט נפל ישירות לתוך שחקן הגנה פלוני. במהלך הרצף, המזל השתנה, כ־37% מהכדורים שחבט נפלו במקומות "טובים" עבורו.

אפילוג

השבוע הרצף נגמר, אבל תארו לכם שלאגלה לא היה החוזה שלו. הוא היה נשלח למטה, לליגות הנמוכות, ואילו היה ספורטאי ישראלי, גם היה מתמרמר על החיים, מתלונן אצל עיתונאי שהוא מכיר, ואולי מסיים את הקריירה, רגע לפני שהוא חווה את התקופה הטובה ביותר בקריירה שלו - חמישה שבועות שהוכיחו לכולם כמה מזל חשוב בחיים. זה היופי בסטטיסטיקה מתקדמת - היא מאפשרת לכמת תחושות. אגלה צדק כאשר אמר שהוא היה חסר מזל, אבל אוהדים לא אוהבים ששחקנים מתבכיינים על חוסר מזל. רוב האוהדים, ולמרבה הצער, כל הפרשנים בישראל, מחפשים רק תוצאות, במקום להחליט לפי ההופעה.

סטטיסטיקה טובה היא לחם וחמאה של כל מצע נתונים בשביל לקבל החלטות מוטות מידע (data driven decisions). ביום מן הימים, גם בישראל יבינו שיש לכך חשיבות, ומי שיעשה זאת יזכה לא רק ליתרון על המגרש, אלא גם ואולי בעיקר בכיס.

רוי האלאדיי. השחקן הפופולארי ביותר ב=MLB, צילם: איי פי רוי האלאדיי. השחקן הפופולארי ביותר ב=MLB | צילם: איי פי רוי האלאדיי. השחקן הפופולארי ביותר ב=MLB, צילם: איי פי

השחקנים האהודים בליגה

למה האמריקאים אוהבים את פילדלפיה?

ארבעה מתוך עשרת השחקנים האהודים בבייסבול משחקים בפילדלפיה, לרבות רוי האלאדיי, שהוא השחקן האהוד ביותר לפי סקר של נילסן ואי־פול. איך זה קורה, ולמה?

התשובה היא פשוטה: עניין של תדמית צנועה - השחקנים מפילדלפיה עובדים קשה, והקבוצה מנצחת. ולא רק שבאמריקה סוגדים למנצחים, זה הופך את האהבה אליהם גם קלה יותר. אמנם לארבעה היה מזל שהם קובצו יחדיו לקבוצה אדירה, אבל כאשר הקבוצה מנצחת, הכוכבים מקבלים יותר זמן מסך בפריים טיים, מה שמקנה להם חשיפה בפני יותר אוהדים, גם מחוץ לשוק המקומי. בנוסף, מתוך העשרה לא פחות משמונה כבר חצו את גיל 30 - ובתוך השמונה כל ארבעת יוצאי עיר אחוות האחים. קריירה ארוכה מקנה להם שני יתרונות: חשיפה לאורך זמן, מה שמאפשר להם יכולת לצבור אוהדים רבים יותר; רוי האלאדיי וקליף לי מפילדלפיה גם טיילו לא מעט לפני שנחתו בפילדלפיה, ולכן אספו אוהדים מכל מיני מקומות; וכל אחד יודע שכדי להצליח בגיל זה בספורט צריך לעבוד קשה כל יום.

אז אם הכתבה הזו מדברת על סטטיסטיקה, גם כאן יש נוסחה מתמטית פשוטה: טונה של כישרון +עבודה קשה + צניעות + מזל = אהבה.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות

3 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

3.
מזמין אתכם לעיין
בספרו המצויין של מלקולם גלדוול - 'מצויינים'. הוא פותח את הספר בנושא הסטטיסטי כאשר הוא מתייחס ל'סופרסטארים' של ליגות ההוקי קרח בקנדה. הוא מראה איך קיימת התאמה מושלמת בין תאריכי הלידה של הסטארים לבין הצטיינותם (כולם היו הגדולים ביותר בשנתון שבו הם שיחקו מגיל צעיר) וכן מציג - בהזדמנות אחרת - את הסיכוי של ילד מחונן להפוך לבוגר מצליח... מסתבר שהרבה מהדברים שאנחנו מכנים "השקעה" ו-"כשרון", הם בסופו של דבר סטטיסטיקה שיכלה לעבוד גם לצד השני...לקראת אמצע הספר הוא מציג הצעה מעניינת של חבורת חוקרים שהתחקתה אחר הצלחתם של 'בוגרים' שסוננו על ידי אוניברסיטה מצליחה בארה"ב.. ומראה בצורה פשוטה להפחיד כי הדרך הטובה ביותר והמנבאת-הצלחה-הטובה ביותר, שבאמצעותה כדאי לקבל או לדחות מועמד ללימודים גבוהים...היא הגרלה. פשוט הגרלה.
אני ואני ואני ואני  |  21.08.11
1.
OK. אבל לעיתים הסטטיסטיקה לא רלוונטית כל כך. למשל...
במסחר בשוקי הון הסטטיסטיקה יכולה להיות שלילית מבחינת פוזיציות רווחיות מול שליליות, ועדיין הסוחר מרוויח ומצליח. גם בספורט, שחקן שהסטטיסטיקה שלו לא בשמיים אבל ברגעי האמת הוא מספק את הסחורה שווה הרבה יותר משחקן עם סטיסטיקה יציבה וגבוהה שבמשחקים חשובים לא עומד בלחץ. יעני, לא רק כמות. גם איכות חשובה. גם בספורט. הבעיה היא שכל שחקן ספסל שמציל משחק ישר הופך לשחקן בהרכב הפותח. אולי עדיף להשאיר אותו כשחקן ספסל שמציל משחקים...
אייל  |  21.08.11