נו, שיקרה כבר משהו

בבוקר שאחרי ההוריקן הצצתי מהחלון, ולא האמנתי למראה עיניי. זרזיף חלוש טפטף מהשמים, כמה ענפונים נשרו מהעצים, הרוח השתובבה לה בשלולית שכיסתה את הגינה של השכנים. "זה היה טיפשי" ו"הורי־כלום" הכריזו סטטוסים מאוכזבים על קיר הפייסבוק שלי. על רצפת הפרקט לידי עמדה מיותמת ערימה מרשימה של נרות, גפרורים, בטריות, קופסאות שימורים, בקבוקי מים, חטיפי אנרגיה, קרקרים וממרחים. ליתר ביטחון פתחתי קופסה של חמאת בוטנים. היה טעים.

אחר הצהריים, כשמייקל בלומברג אמר שאנחנו כבר לא חייבים להישאר בבית, יצאתי החוצה ושוטטתי ברחובות. יחד איתי יצאו מחוריהם עוד ברוקלינאים רבים, כולנו בלשנו בסקרנות, מחפשים בדריכות אחר עקבותיה הקלושים של איירין - זו שהסתובבה פה הלילה ברחובות ונעלמה כלעומת שבאה, זו שאובמה הדביק לה את הכינוי "סופה היסטורית". פה ושם אפשר היה להבחין בכמה ענפים בעלי משקל סביר שנפלו על קירות בתים, ובאחד הרחובות הראשיים אפילו צנח אל מותו עץ עבות, חסם את הכביש כשהוא עוקר איתו ערוגת פרחים וגושים גדולים מהמדרכה. אנשים נעצרו סביב העץ הזה, להתבונן, לצלם, הפכו אותו למעין אתר עלייה לרגל. "הנה, בכל זאת קרה משהו", אמרה אחת המצלמות, והשמחה ניכרה בקולה.

איזה באסה, כולם בסדר

כן, ברור שהסערה שעל המסך היתה גדולה מהסערה שבחוץ, שהתקשורת נשאבה אל מערבולת של רייטינג והגזמות שקשה לצאת ממנה, ושצלמים בכל רחבי החוף המזרחי נדרשו לטריקים זולים של חשיפה ארוכה ומריחות כדי ליצוק דרמה אל תמונות סתמיות של גשם וגלים. עם זאת, זה לא שאיירין באמת היתה סתם "הורי־כלום". עבור לפחות 40 אנשים שנהרגו בגללה - גם כשירדה לדרגה של סופה טרופית - היא היתה אמיתית מאוד. היא ניתקה את אספקת החשמל למיליונים, גרמה לשיטפונות הגדולים ביותר במדינת וורמונט מאז 1927, ובסך הכל הנזקים ממנה נאמדים בכ־14–26 מיליארד דולר - מה שהופך אותה לאחת הקטסטרופות היקרות בהיסטוריה של ארצות הברית.

אבל פה, בעיר המאוכלסת ביותר בארצות הברית, הכותרת היא בעיקר הציפייה שלא התממשה. פה נזכור שללא סיבה של ממש רוקנו את מדפי הסופרמרקטים, הסרנו את האבק מעל קופסאות הסקרבל (שבץ־נא באמריקאית), מילאנו את האמבטיות במים והסתגרנו בבתים ליום שלם בלי קניות ובלי בראנצ'ים, בלי לעמוד בתורים למסעדות מומלצות, בלי מיוזיקלס ובלי גאלות. הבטיחו לנו ארמגדון, גשרים קורסים וגורדי שחקים עם חלונות מנותצים, וכל מה שקיבלנו זה שלט מתנודד ברוח וכמה הצפות קומת קרקע בסגנון שכונת הארגזים באיזה חור בסטייטן איילנד. רוצים את הכסף בחזרה.

“שמעתי שהיו כמה בני מזל בצפון קרוליינה שהצליחו למות", לעג לי אבי בטלפון אחרי שסיפרתי לו על אווירת האכזבה; "אמריקה צריכה להיות אסירת תודה על כך שהסערה לא היתה הרבה יותר גרועה", נכתב השבוע ב"אקונומיסט". צודקים. לייחל לבואו של אסון זה באמת דבר אווילי מאוד, לא מוסרי ונלעג, אבל מספיק להציץ בהודעות טוויטר של השבוע האחרון כדי לדעת שתחושת האכזבה הזאת קיימת - גם אם היא מבוטאת בהומור - ולא רק אצל מגישי טלוויזיה שנשתבשה עליהם דעתם או חובבי תסריטי יום הדין או אנשים שחושבים שניו יורק קיימת רק בטלוויזיה.

דוכנים לממכר עיתונים במנהטן המוצפת | צילום: MCT

סופה זה של כ-ו-ל-ם

השאלה המעניינת היא למה. מאיפה הרצון המשונה הזה, להיות בעין הסערה? האם זה שיעמום? מזוכיזם? דקדנס? ייאוש מהמערכת האמריקאית? האם זוהי נוסטלגיה לאסון התאומים - לרגל ציון יום הזיכרון העשירי הקרב - כדרכם של קורבנות החשים בדחף לשחזר את הטראומה?

קשה לקבוע במדויק. התחושה שלי היא שהיה פה שילוב של כמה דברים. הראשון הוא רצון באיזשהו חופש, בהפסקה מהמירוץ המטורף של החיים העכשוויים, ההיפר־קפיטליסטיים וההיפר־טכנולוגיים, אלה שכל כך נוכחים בניו יורק. זה לא שמישהו פה ייחל למות או לאבד את ביתו, אבל אנשים כן פנטזו על איזו הפסקת חשמל קטנה שתקים אותם מהמסך, מהעדכונים באתרי החדשות, מהרשתות החברתיות, ושתכריח אותם להדליק איזה נר, לנהל שיחה פנים אל פנים עם בן אדם אמיתי, בעל גוף. זו מין כמיהה לפיסה של אותנטיות, או ליצריות בראשיתית, שאיתני הטבע - הסוררים והבלתי נשלטים - הם המייצג המובהק ביותר שלה.

הדבר השני הוא שבסופה יש משהו פשוט ומוחלט, ובפשטות יש משהו מלכד. איירין היא אויב חיצוני ומשותף שמייצר רגע של אחווה בהוויה האמריקאית המפולגת. היא מטשטשת, לשנייה, את הפערים, ומערבלת סביבה את כולם: שחורים ולבנים, דמוקרטים ושמרנים, עשירים ועניים. אפילו רייצ'ל מדואו, הפרשנית הצינית והנשכנית של MSNBC, שתחביבה המרכזי הוא לקצוץ רפובליקנים עד דק, יצאה השבוע מעורה, הרצינה והכריזה בשידור: "בסיפור הזה כולנו יחד. אנחנו בצד אחד. איירין בצד השני".

ובפשטות הזאת יש משהו חד־משמעי ומוחלט - לפחות על פני השטח. הסופה היא גולם אכזר אבל קל לעיכול: היא לא מסובכת כמו הבורסה המגמגמת, היא לא מתישה כמו אחוזי האבטלה שמסרבים להצטמצם, אין לה סוכנות לדירוג אשראי, היא לא יודעת אם יהיה מיתון נוסף, היא לא תתמודד בבחירות הבאות ואין לה מדיניות חוץ או עמדה לגבי המלחמות במזרח התיכון.

בימים שבהם הפלונטר האמריקאי הולך ומסתבך והעתיד לוט בערפל, אין נוח מלמצוא נחמה בנרטיבים הוליוודיים קלאסיים, כאלה שיש להם התחלה, אמצע וסוף ברורים: ההוריקן בא - אנחנו מפחדים, ההוריקן הורס - אנחנו עצובים, ההוריקן הולך - אנחנו משקמים. הכתוביות.