פוגע שההסתדרות הרפואית מורחת אותי במספרים מופרכים

"חתך על הרחם!", מכריזה הגניקולוגית, ואני מתעטף בסדין סטרילי וניגש לקבל את הילד. שתי ידיים נכנסות לתוך הבטן, ממששות אנה ואנה ו"פלופ!", שולפות החוצה ראש כחלחל. חצי סיבוב לימין והכתפיים מחליקות החוצה עם שאר הגוף.

רגע של חרדה; וווווווואאא! אנחת רווחה - הוא בוכה. שני קליפסים על הטבור, חתך ביניהם, ואני מקבל לידי את התינוק וניגש לייבש אותו בעמדת היילודים של חדר הניתוח. הוא בוכה היטב, הכל במקום, ובתוך שלוש דקות הוא ורוד. ילד חדש ובריא.

לשנייה הזו, שבה עובר הופך לילד, אי אפשר להתרגל - פתאום יש גור־אדם חדש. אפילו על רופאי הפגייה הבכירים, שכבר ראו בטח אלפי ילדים מגיחים לעולם, אני עדיין רואה את ההתרגשות. ניתוח קיסרי הוא אולי הדבר המדהים ביותר שקיים ברפואה. האם יש עוד עבודה שיכולה להתחרות בזה? אני די בטוח שלא.

ובכל זאת, מכתב ההתפטרות שלי ייכנס לתוקף בעוד שלושה ימים, ביום רביעי הקרוב. לא האמנתי שייתנו לי להגיע לרגע שבו באמת אדרש להחליט אם אני דבק בהתפטרותי או לא. לתומי חשבתי שאם כל מתמחה שני בארץ מצהיר שהוא מעדיף לפרוש מהרפואה ובלבד שלא להמשיך לעבוד בתנאים הקיימים - מישהו למעלה יבין שמשהו מאוד לא בסדר. נראה שטעיתי.

מורחים אותנו במספרים מופרכים

היום הסבירו לנו בפעם החמישית לפחות את הישגי ההסכם שנחתם עם ההסתדרות הרפואית בשבוע שעבר. עוד ועוד אחוזים ותרשימים שלא ברור מהיכן הגיעו ולאן הם הולכים. שוב הצליחו לקחת את חוט המחשבה שלי לצד אחד, אחר כך לצד שני, ואז בסיבוב גדול פנימה עד שנהיה לי קשר במוח ונותרתי מבולבל יותר ממה שהתחלתי.

הדבר היחיד שברור לחלוטין הוא שמנסים בצורה בלתי נדלית להציג את הנתונים לא כפי שהם באמת: 1,000 תקנים בפריסה רב־שנתית, כאשר רובם למקומות שבהם לא יימצא מי שיאייש אותם; מענקים לרופאים בפריפריה שאינם ממומנים על ידי ההסכם ולא ברור מי ישלם אותם; תוספת של 47% לשכר שהיא בעצם תוספת של 4% בשנה על פני תשע שנים; והבטחה לשש תורנויות שהיא כל כך תלושה מהמציאות הנראית לעין, שקשה להחליט כיצד להתייחס אליה.

האמת היא שזה בעיקר פוגע. פוגע לחשוב שההסתדרות הרפואית (שבה השקעתי במהלך כשנתיים של התמחות מעל 6,000 שקל משכרי) מרשה לעצמה למרוח אותי במספרים מופרכים. מעליב במיוחד שמאשימים אותי בכך שמה שמפריע לי באמת זה שרופאים אחרים, למשל בפריפריה, יקבלו תוספות שכר גבוהות יותר ממה שאני אקבל. אני רק רוצה שלמישהו ייפול סוף סוף האסימון.

רופא בכיר בבית חולים במדינת ישראל עובד כמעט ללא יוצא מן הכלל בשתי משרות - אחת בשביל הסיפוק המקצועי בבית החולים, והשנייה להשלמת הכנסה בקופת חולים או במרפאה פרטית. אני לא מצליח להבין מי חשב שתוספת של אחוזים בודדים לשכר תמנע מרופאים לצאת להרוויח את לחמם מחוץ לבית החולים. הרפואה הציבורית צועדת בצעד בטוח אל עתיד שבו יהיו בישראל שתי מערכות בריאות: האחת ציבורית - עמוסה, קורסת ולא אחראית הזמינה לציבור הרחב; והשנייה פרטית - שלווה, עמוסת משאבים וזמינה לעשירים בלבד.

המציאות העגומה עושה לי חשק להתפטר בלי קשר למאבק

עלות ההסכם למדינת ישראל עומדת במקרה האופטימי על תוספת של קצת פחות מ־5% לתקציב מערכת הבריאות. מערכת הבריאות לא זקוקה לעוד שכבה של טיח. היא זקוקה לארגון מחדש, ותפקידו של משרד האוצר הוא לא לשמור על הקופה הציבורית, אלא להחליט כיצד יש לחלק אותה (בצורה אחראית) בחזרה לציבור.

לפעמים מגלים שהמציאות עולה על כל דמיון. סירבתי להאמין שמנהיגינו, על שלל תפקידיהם, מקבלים החלטות הרות גורל על סמך אינטרסים פוליטיים צרים. לא השכלתי להבין שגם שר בממשלה או יו"ר איגוד מקצועי ירשו לעצמם למרוח את כולנו.

ההכרה במציאות העגומה הזו עושה לי חשק להתפטר בלי קשר למאבק. אנחנו המתמחים, לפחות באמת מונעים מהמניעים הנכונים - אנחנו בסך הכל רוצים תנאי עבודה אנושיים בשביל שנוכל לסיים תורנות בהכרה מלאה, ובלי התחושה הנוראית שהזנחנו חולה בגלל פחות מדי זמן ויותר מדי עבודה. וזו תחושה נוראית, תאמינו לי.

ואנחנו גם רוצים יותר כסף, ולא מתביישים להגיד את זה - מגיע לנו, ויותר מ־5% בשנה. ואם למישהו יש עוד ספק שאנחנו עובדים בתנאים בלתי אפשריים ואיננו מתוגמלים דיינו, אני מזמין אותו להצטרף אליי לתורנות אחת במיון. רק תמהרו, עוד שלושה ימים לא בטוח שאהיה שם.

הכותב מתמחה ברפואת ילדים בבי"ח הדסה עין־כרם