צילום: אבישג שאר ישוב
כשהחיים הופכים להיות רקע לריצה
הפסיכולוג ארנון צפריר אומר כי רצי המרתון "מנסים את הוראות היצרן על הגוף האנושי"
"האנשים האלה מנסים את הוראות היצרן על הגוף האנושי", מסביר הפסיכולוג ארנון צפריר מהמרכז לפסיכולוגיית ספורט. "הם מכורים לא רק לספורט ולאנדורפינים, אלא לתחושת האומניפוטנטיות - התחושה שהם מסוגלים לעשות כל דבר, שאפשר להשיג שליטה על המצבים הכי קשים והכי מפחידים. זו תחושה נשגבת, אבל כיוון שהחוויה חולפת אחרי כמה ימים, הם כל הזמן מעמידים את עצמם למבחן מחדש".
מה מאפיין את המכור לריצה?
"החיים שלו הופכים להיות רקע לריצה. הכל מתאים את עצמו לאימונים: התזונה משתנה, הלבוש, לוח הזמנים, החופשות, הבילויים, המילייה החברתי. וכשהריצה במרכז, הכל עובר לרקע - גם העבודה והמשפחה. בן אדם יכול לספר לך שהוא קם בשתיים בלילה, רץ עד הבוקר ואז ממשיך את היום, אבל הוא לא מספר לך שכל מה שמעבר לריצה - עבודה, משפחה, סביבה - הם עבורו 'קטעי קישור' בין הריצות.
"מבחינה פיזיולוגית, באימוני סיבולת הגוף מזרים אנדורפינים והמתאמן מגיע להלך רוח מאוד מיוחד, שכולל תופעות של התמכרות. כשהם נאלצים להפסיק לרוץ לכמה ימים, למשל, הם עשויים להרגיש מתוחים, לא נינוחים ולא ממוקדים, ואפילו לסבול מקושי להתרכז - תגובה שמזכירה קריז".
תגובה אחת לכתיבת תגובה