חודש הרחמים והסליחות

פברואר 1973, 8 חודשים לפני מלחמת יום כיפור. מטוס לובי אזרחי סוטה בטעות מנתיבו ובמקום לנחות בקהיר מגיע לסיני. טייסי קרב ישראלים שמוזנקים אליו מסמנים לו לנחות ברפידים אך הטייס מנסה להמלט חזרה לאזור מצרים. המטוס מיורט ונופל במרחק דקת טיסה ממצרים. 105 הרוגים. יש תיאור של מה שקרה שם בוויקיפדיה ומקורות אחרים באינטרנט.

אני זוכר את המורה לפיסיקה ברוקר נכנס לכיתה יום אחרי הארוע (הארוע פורסם רק בבוקר היום שאחרי). ברוקר היה איש טוב. פשוט, איש טוב. "תראו, ילדים", הוא אמר. "אני מלא צער על הפלת המטוס הזה ואינני יכול ללמד היום. אתם תפתחו בספר בעמוד 146 ותפתרו משם תרגילים".

הוא נעמד ליד החלון והתבונן החוצה. אני כאילו התעמקתי בספר בנסיון לפתור תרגיל אבל בעצם בחנתי אותו, את המורה שלי. הבחנתי בלחלוחית של דמעה שצצה בעיניו. לא שוכח מאז את הדמעה הזו וכל מי שטוען שהתיכון והמורים לא נתנו לו שום ערך בחיים לא למד בתיכון אוהל-שם ברמת גן ולא למד אצל ברוקר.

משט המרמרה

באסון המרמרה נהרגו 9 אנשים ומתה לה עוד פיסה באנושיות שלנו. האנשים האלה לא היו נחמדים. הם נופפו באלות (אגב, נדמה לי שגם ליברמן נופף פעם באלה על איזה ילד אחד לפני מספר שנים...). הם זרקו חייל מעבר לסיפון. הם ניסו לחטוף חייל.

אבל מי זה האידיוט ששלח חיילים אחד אחד לסיפון המלא בבריונים עויינים מבלי להבין שזה קורא לאסון? למה לא ציידו את החיילים האלה באקדחי הלם, ברימוני עשן או חומר מדמיע?

הרגנו 9 אנשים שניתן היה לחסוך בחייהם וכל השאר זה תירוצים של מי שאשם בטיפשות ובגבהות לבב. בין ה-9 אחד שנורה בגבו פעמיים. ונניח שלא מגיעה לחבורה הזו של הבריונים הטורקים שום סליחה.

קבעה וועדה של האו"ם שזכותה של ישראל היתה לנסות לעצור את המשט אם כי היה עליה לבצע זאת בפחות אלימות.

דרש ראש הממשלה הנבחר של טורקיה שנבקש סליחה.

חווינו כבר את תגובתם במקרה המטופש הזה בו השגריר הטורקי צולם כאשר מושיבים אותו למרגלות סגן שר החוץ בכסא מונמך כדי להשפילו.

והנה מוצאת לה ממשלתנו היקרה את האירוע ממנו תיבנה מחדש גאוותנו. "אנחנו - לא נבקש סליחה". אנחנו לא נבקש סליחה גם אם זה יגרום להגברת הבידוד המדיני שלנו, גם אם זה יגרום לעוינות טורקית – מעצמה צבאית לא זניחה באזורנו, לנזק פיננסי שמתבטא (אליבא אחד העיתונים, לא בדקתי) בכ-1000 ש"ח לאזרח ישראלי.

"לא רציונלי אבל לא נורא"

אני קורא עכשיו את ספרו המצוין של דן אריאלי "לא רציונלי אבל לא נורא".

דן מספר שם על ניסוי שערכו הוא ועמיתיו. הם שלחו שחקן לבתי קפה. השחקן הציע לאנשים בבית הקפה שיבצעו מטלה כלשהיא הנמשכת 5 דקות בתמורה ל- 5 דולר. מי שאכן היה מוכן לבצע את המטלה (רוב מוחלט) קבל מהשחקן 5 שטרות – 4 של דולר וביניהם שטר של 5. כאילו בטעות. כמה אנשים העמידו את השחקן על טעותו והחזירו לו את ה-4 דולרים העודפים? 45%.

לאחר מכן הניסוי שונה במקצת. כשהאנשים בבית הקפה הסכימו להשתתף בניסוי צלצל הטלפון של השחקן. הוא ענה, ניהל שיחה של כמה שניות עם חבר ורק אז נפנה להסביר את הכללים למשתתפים. מה קרה כאן בתום הניסוי: רק 12% מהמשתתפים החזירו את הכסף העודף שהם קיבלו. האמירה שלהם היתה: אתה בזבזת את זמני, התנהגת לא יפה איתי – עכשיו תסבול מאובדן הכסף. ואז בא החלק השלישי של הניסוי: בחלק זה השחקן, בטרם אוספו את הטפסים מהמשתתפים, אמר להם: "אגב, אני מתנצל שעניתי לשיחת הטלפון קודם. לא הייתי צריך לעשות זאת". מה קרה עכשיו? אותו אחוז של אנשים החזיר לו את הכסף העודף כמו... במקרה הראשון בו לא הייתה שיחת טלפון. הסליחה מחקה את העוון וביטלה לחלוטין את הכעס.

אנחנו עכשיו בחודש אלול. חודש אלול מוגדר ביהדות כחודש הרחמים והסליחות.

וואלה, כל כך קשה היה לראש הממשלה שלנו לאמר: "צערנו עם משפחות ההרוגים. ברוח היהדות וברוח השלום והאחווה בין העם היהודי והעם הטורקי אנו מבקשים את סליחתכם".

מישהו פה בארץ באמת היה נפגע מכך?

אתם באמת חושבים שבגלל אמירה כזו מישהו בין הערבים היה אומר לעצמו "איזה חלשים היהודים האלה, בואו נסתער על השגרירות שלהם ונכבוש אותה..."? (אופס, הם באמת עשו זאת למרות "עמידתנו המוצקה והפגנת הכבוד שלנו"...)

הסליחה היא לחזקים באמת, אלה שלא מפחדים ממה שיגידו עליהם. אלה שלא חושבים רק על מה שיגידו בוחריהם.

ומאחר ואנו בענייני סליחה אני רוצה לבקש בהזדמנות זאת סליחה מכל מי שאי פעם פגעתי בו. בין אם בזדון ובין אם בשגגה. בין אם הוא מין טייקון כזה או סתם אחד משלוחיו. בין אם הוא ליברמן כזה (או ביבי או ברק...) או מישהו שהצביע עבורם... (רבים מחברי הטובים, אגב...). סליחה גם על המאמר הזה. אני יודע שהוא מוטה ולא מדויק ושאין לי מושג בערבים וכו' וכו'. אני מודה בכל.