לא טעית, זהו ויטה

מוזר ככל שיישמע, יעקב וינרוט אינו הדמות החשובה בפסק הדין של השופט גלעד נויטל. דווקא מי שנתפס כסייד־קיק, המעורב המעניין פחות, הוא האיש המרכזי בפרשה, וכך גם הקביעות החמורות שהוכרעו בעניינו. ציבור משלמי המסים נתן את אמונו לא בווינרוט אלא בשוקי ויטה, עובד ציבור, אולי הבכיר שבפקידי המס בישראל. והאמון הזה הופר ברגל גסה.

ויטה הורשע בשלוש עבירות של הפרת אמונים, תוך שהשופט קובע קביעות קשות בנוגע להתנהלותו כפקיד שומה. כיצד לא בירר ולא דיווח לממונים עליו על טיפולו בתיקי הנישומים ובהסכמי המס החריגים והמיוחדים שכרת; כיצד לא הכין ניירות עבודה, לא ערך תרשומות ולא תיעד בתיקים את שיקוליו ואת הנימוקים לקביעותיו; כיצד לא בדק ולא דרש מסמכים לביסוס הצהרות הנישומים ופעל שוב ושוב בניגוד עניינים.

העניין שלנו בווינרוט מונע מסקרנות, כמעט רכילות. אבל העניין של ויטה צריך להטריד אותנו הרבה יותר. מדובר באיש ציבור בכיר מאוד, שתפקודו משפיע על כל אחד ואחד מאיתנו הרבה יותר מתפקודו של פרקליט פרטי, בכיר ככל שיהיה.

דמיינו לרגע שעניינו של ויטה היה נדון בפני עצמו, ללא הצל של דמות דומיננטית כשל וינרוט. אז בוודאי היתה מטופלת הפרשה בתקשורת כחמורה מאין כמותה. הרי כך היה רק לפני חודשים אחרים, כאשר לבית המשפט הובאו ראש רשות המסים לשעבר ג'קי מצא וראש מחלקת חקירות שטח דוד ואנונו. הם פשוט הועמדו לדין, והורשעו, ללא שפרקליט צמרת מהולל גנב להם את "ההצגה".

הזיכוי של וינרוט מטעה לחשוב שפסק הדין מעביר מסר סלחני כלפי מושחתי השירות הציבורי. הדבר אינו כך. אחרי שנשמח בשמחתו של וינרוט ונבקר את שיקול דעתה של הפרקליטות, עלינו לברך אותה ואת בית המשפט על מאבק ללא פשרות בשחיתות הציבורית האמיתית, זו המתרחשת עמוק בלב רשויות שלטוניות ואשר תפקודן התקין הוא מפתח לחיים האזרחיים כאן.