בינתיים, נמשיך לחכות לאוטובוס

1. אתמול בבוקר, אחרי שחיכינו הבן ושלי ואני 20 דקות בתחנת האוטובוס, הגיע סוף כל סוף קו 68 שייקח אותנו לגן. בעיניים בורקות קרא הבן שלי "האוטובוס שלנו! האוטובוס שלנו!", אבל אז נאלץ להפנים בעיניים כלות את המילים המעציבות של אבא שלו, "אין לנו מקום על האוטובוס". נשארנו לשבת על הספסל בתחנה. כעבור כמה דקות הגיע אוטובוס נוסף. גם הוא היה מלא עד אפס מקום. הפעם, הואיל והשעה כבר דחקה, נאלצנו להידחק פנימה.

הסיבה שאנחנו בכלל צריכים לנסוע באוטובוס לגן היא שהוא נמצא בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית בירושלים, ולא בשכונה. זה גן פרטי. הוא עולה 2,200 שקל בחודש. כן, יחסית לאזור המרכז זה די זול. יחסית לגן המסובסד שנמצא ארבעה צעדי הליכה מהבית שלי, שאליו לא צריך לנסוע בשום אוטובוס, זה יקר כפליים. למה אמא ואבא בכל זאת רשמו את הילד לגן הפרטי? משום שהתנאים הבסיסיים בגן המסובסד - רמת התחזוקה הירודה, היעדר פיקוח נראה לעין, ומספר המטפלות ביחס לכמות הילדים - לא נראו לנו ראויים דיים.

2. יש מי שיגידו שאנחנו מפונקים. שנגיד תודה שיש לנו כסף להכניס את הילד לגן פרטי, שהיינו יכולים להסתפק כמו אחרים בגן המסובסד. אבל יש מי שיסכימו שאין שום סיבה שאזרחים משלמי מסים, שנושאים בנטל, יסכימו לקבל מהמדינה רמה נמוכה כל כך של שירותי חיים בסיסיים. מדוע באופן אוטומטי הרמה של שירות מסובסד - תחבורה ציבורית או מעון לילדים, זה לא משנה - צריכה להיות נמוכה כל כך? מדוע השירותים שהמדינה מעניקה לציבור בעבור המסים שהיא גובה ממנו נחותים מאלו שמעניק המגזר הפרטי תמורת תשלום נוסף? האמת היא שהשירותים הציבוריים לא מוכרחים להיות נחותים מהפרטיים. זו לא גזירת גורל, זו תוצאה של מדיניות מיסוי מצד אחד ומדיניות תגמול וניהול מצד שני.

בצד המיסוי, כשהמדינה מקפידה בעקביות להוריד מסים, המשמעות הישירה היא פגיעה ביכולתה לתת שירותים לציבור. שירותים עולים כסף, והכסף מגיע מהמסים. בצד התגמול והניהול, איכות השירותים הציבוריים בישראל ירודה כתוצאה משנים של הזנחה ניהולית וחוסר יכולת לתת משכורות מתאימות לאנשים ראויים, ולפטר או לתגמל פחות את הראויים פחות. כלכלן במשרד האוצר, למשל, ישתכר בדיוק כמו הכלכלן בשולחן לידו (כל עוד הוא באותו הדירוג), בלי שום קשר לאיכות העבודה של שניהם. מלבד זה, השכר מלכתחילה נמוך למדי, ואופק ההשתכרות לא גבוה מספיק, כך שאנשים עם יכולות גבוהות באמת וללא תחושת שליחות אפילו לא יחשבו על השירות הציבורי כאפשרות.

3. וכאן נכנס עניין חלום מדינת הרווחה. אם הקריאה לצדק חברתי משמעה קריאה למדינת רווחה, הרי שבאקלים הישראלי הנוכחי - זה של העשורים האחרונים - אין לקריאה הזו משמעות אמיתית. היא מעוררת השראה, ותו לא. כל עוד מדיניות המיסוי לא משנה כיוון באופן דרמטי, וכל עוד כללי המשחק בתחום הניהול והתגמול בשירות הציבורי לא משתנים, אפשר להמשיך ולחלום.

כדי לכונן מדינת רווחה יש צורך במיסוי גבוה. מלבד זה, יש צורך במעין הבטחה לא כתובה מצד כל הפלחים של האוכלוסייה להכניס כתף מתחת לאלונקה, אם להשתמש במשל של ראש הממשלה, ולשאת בנטל. לא באופן שווה, אלא באופן פרוגרסיבי.

אך העסקה הזו ממש לא משתלמת למאיון העליון. גם לרוב העשירון העליון. למעשה, היא לא משתלמת למרבית מעמד הביניים. באופן טבעי, מרבית מעמד הביניים נזקק פחות לשירותי המדינה, ומרוויח יותר ממעוטי היכולת ומהבטלנים הכרוניים. לכן, בשעת השי"ן, התמיכה הציבורית במהלך רחב של שינוי כיוון במיסוי - כלפי מעלה - תהיה אפסית. במצב כזה, הילד שלי יוכל רק להמשיך לקוות שהעתיד של הילד שלו יהיה טוב יותר, בזמן שהוא מחכה עם אבא שלו בתחנת האוטובוס בכל בוקר.