סטארכיטקטית

השמים היו בהירים, אבל רוח קלה הפכה את ערב יום שלישי, 27 באפריל 2010, לקריר מאוד. האליטה של שיקגו התעטפה היטב ויצאה לאולם גוטליב לשמוע את קונצרט "קולות אמריקאיים" שניגנה רביעיית המיתרים אוולון. זה היה אירוע יוצא דופן: לא בכל יום מלחין מוערך, שאחת מיצירותיו היתה מועמדת לפרס פוליצר למוזיקה, מקבל השראה מתמונה של גורד שחקים מקומי, ומגיע לעיר כדי להשמיע את היצירה שהלחין לכבוד הבניין.

זה מה שקרה להרולד מלצר, כשנתקל במקרה בתמונה של מגדל "אקווה" בשיקגו. "הבניין הפנט אותי מיד, לא יכולתי להפסיק להסתכל עליו", סיפר מלצר בראיון. הוא הוריד עוד ועוד תמונות מהאינטרנט, מוקסם מהמרפסות המקומרות שיוצרות חזית גלית לגובה 82 קומות. מתפוצץ מהשראה התיישב מלצר להלחין את "אקווה", יצירה לרביעיית מיתרים בהשראת גוש גבוה של בטון, זכוכית וגלים. "יש סדרה של קימורים בחלק הראשון של היצירה", הסביר, "והחלק השני הוא קימור אחד גדול, כמו לראות את אחת המרפסות של אקווה מקרוב".

המחווה ריגשה מאוד את ג'ין גאנג (Jeanne Gang), אדריכלית המגדל. בכלל, כל הרעש והמהומה סביב אקווה מרגשים אותה עד כדי מבוכה ואי נוחות. "לא באמת חשבתי שזה יהיה בניין עם פרופיל גבוה כזה", היא אומרת בטון כמעט מתנצל בראיון ל"מוסף כלכליסט". "רק ניסיתי לתכנן בניין מעניין ככל האפשר", היא אומרת ופורצת בצחוק מתגלגל, מקלט שישמש אותה בעוד כמה רגעי מבוכה במהלך הראיון. "מאוד הופתענו שהוא קיבל כל כך הרבה תשומת לב בעולם", היא אומרת ושוב צוחקת.

ג'ין גאנג על רקע בניין אקווה | צילום: איי פי

בשעה שאדריכלים בני גילה - גאנג בת 47, גיל שנחשב צעיר בענף האדריכלות - ממשיכים לעצב דירות דלות תקציב ולא רואים באופק מסלול לשותפות במשרד, גאנג מנהלת כבר 14 שנה את המשרד שלה, סטודיו גאנג אדריכלים, שנחשב לאחד השמות החמים ביותר בתעשייה. עד היום המשרד זכה ב־36 פרסים. ההישג הזה מרשים במיוחד בהתחשב בעובדה שזו, פחות או יותר, מספר הפרויקטים שהמשרד עיצב או בנה. ובזמן שאדריכלים בעלי שם מתקשים להשיג עבודה בשנות המיתון האחרונות, גאנג בנתה את אקווה, וקיבלה הזדמנות להשפיע דרמטית על המראה של העיר שבה היא חיה ועובדת.

מי גבוה יותר לבנות מעבר לתקרת הזכוכית ל"אקווה" של גאנג מצמידים בדרך כלל את התיאור "גורד השחקים הכי גבוה שנבנה על ידי אישה". משהו במשפט הזה מקומם קרן צוריאל הררילכתבה המלאה

ההצלחה של אקווה הפכה את גאנג לסטאר־כיטקטית, כינוי ששמור לקומץ האדריכלים המבריקים והבולטים בעולם. היא עצמה זכתה בפרסים רבים, ובראשם פרס מקארתור היוקרתי, שמכונה "פרס הגאונים", והשתבצה לרשימות נחשבות כמו "השיקגואים של השנה" של "השיקגו טריביון", "המאסטרים של העיצוב" מטעם המגזין "פאסט קומפני", ו"הכישרונות המבטיחים" של "הניו יורק טיימס" - כולם משבחים את "תהליך העיצוב החקרני שלה" ו"הקשב שלה לדרך שבה עושים אדריכלות ומאכלסים בניינים, בחוויה שובת לב ופרובוקטיבית", כפי שנכתב בנימוקים לאחד הפרסים שהוענק לה.

את החותמת הסופית לכך שהיא כוכב בקו הרקיע של שיקגו קיבלה גאנג מרם קוּלהאס, המגה־אדריכל ההולנדי שאצלו עבדה במשך שנתיים. קולהאס אמר שאינו מופתע מהצלחתה, וסיפר שכאשר עבדה אצלו "היא נאבקה בכל בעיה ולא הפסיקה עד שפתרה אותה. עבור מישהי בעמדה זוטרה זה היה יוצא דופן". הוא מאוד התרשם מאקווה ומהדרך שבה גאנג "הצליחה לחלץ הצהרה אישית מהפרויקט בתקציב מאוד הדוק. אני יודע כמה קשה לעשות את זה".

הפריצה "הכל מתחיל במחקר"

את ההזדמנות הגדולה שהפכה אותה לסטאר־כיטקטית קיבלה גאנג בראשית 2008, בארוחת ערב לבוגרי אוניברסיטת הרווארד, שם השלימה תואר שני באדריכלות. הושיבו אותה ואת בעלה, מארק שנֵדל, שמנהל איתה את הסטודיו, לצדו של ג'יימס לוונברג, אחד היזמים הפעילים בעיר. לוונברג היה בדיוק באמצע הפרויקט השאפתני ביותר בהיסטוריה של שיקגו, "לייקשור איסט", בעלות של 4 מיליארד דולר. לוונברג כבר בנה שם כמה בניינים סבירים, שום דבר מרגש, ונותר לו מגרש אחד ריק.

חצי שנה מאוחר יותר לוונברג הרים טלפון והזמין את גאנג לפגישה. היא הביאה תיק עבודות, הוא הביא את השרטוטים של המגרש. "אני כבר מכיר את העבודה שלך, רציתי לדעת אם תרצי לבנות את הבניין הזה", אמר לה. בדיעבד סיפר שבחר בה כי לא היו לה אגו גדול או ניסיון בבניית גורדי שחקים. הוא רצה שגאנג תביא רעיונות טריים.

בניין אקווה | צילום:Steve Hall © Hedrich Blessing

וזה בדיוק מה שגאנג עשתה - בדרך שלה, שהפכה אותה לאדריכלית יוצאת דופן. כשגאנג מקבלת פרויקט חדש היא לא מתיישבת אל שולחן השרטוטים, משרבטת כמה סקיצות וחוזרת ללקוח, אלא יוצאת למסע מחקרי פרוע. "אנחנו בדרך כלל מתחילים בתהליך די אינטנסיבי של מחקר, שבו אנחנו אוספים מידע מגוון מהאתר ומהבעלים, על הצרכים של הדיירים, התוכניות, האדריכלות של האזור, האקלים, הצמחייה - הרבה דברים שאני מניחה שנשמעים די משעממים", היא אומרת בחיוך. "זה הקונטקסט של הבניין מבחינת רעיונות שיכולים למצוא בו שורשים".

לכל תחום היא מצוותת כמה עובדים, חלקם לא אדריכלים אלא "הוגים", כפי שהיא מכנה אותם. "הם יכולים להיות חוקרים, כותבים, אנשים שמתעניינים באדריכלות, והם תורמים מאוד לפרויקטים, למרות שהם מעולם לא למדו את המקצוע".

בשלב הבא הצוותים מתכנסים כדי לשמוע ולהשמיע את מסקנותיהם, ומתחילים בסיעור מוחות. "אנחנו בודקים למה יש פוטנציאל, מתמקדים ברעיונות האלה, ואז שוב מתרחבים לעבודה יצירתית, ושוב מתכנסים כדי לראות את התוצרים. אנחנו מתחילים בהרבה אפשרויות, חלק נזרקות לפח, חלק עוברות שינוי, ובהדרגה מתכנסים למשהו יותר מסוגנן ומדויק".

שיטת העבודה של גאנג היא פיתוח של תהליך העבודה ב־Office for Metropolitan Architecture, הסטודיו של קולהאס ברוטרדם. "הוא מאוד השפיע עליי", היא אומרת. "אחד הדברים שלמדתי ממנו הוא ללכת בעקבות הסקרנות שלך ולחפש אתגרים. עבדנו אצלו בשיתוף פעולה עם מומחים חיצוניים, ואני ממשיכה את זה במשרד שלי".

באופן מאוד בולט, את תמיד מכניסה תכונות ירוקות לבניינים שלך, והם מקבלים אישורי LEED (תקן בינלאומי לבנייה ירוקה) או פועלים לפי הסטנדרטים של התקן.

"זה הבסיס של הפרויקטים שלנו. אנחנו רוצים לבנות בניינים בני קיימא ככל האפשר, ואנחנו משקיעים זמן רב בלגרום ללקוחות להבין מה הם יכולים להשיג ומה התועלות. לפעמים הם מוטרדים מהעלות שכרוכה בתהליך האישור, שעולה כסף, אבל אני תמיד ממליצה על זה. כמו שהלקוחות רוצים לדעת מה העלות עד הפני האחרון, מאוד חשוב שגם בבנייה ירוקה יהיה משהו מדיד, כדי לוודא שהדברים הושלמו כמו שצריך".

בניין אקווה. מרפסות בהשראת נאסא שמפזרות את הרוח | צילום:Steve Hall © Hedrich Blessing

החדשנות

"אני אוהבת צורה שיש לה תועלת"

באקווה תהליך העבודה הזה הוליד לכאורה עוד גורד שחקים רגיל: הרבה מתכת, בטון וזכוכית, שנוצקו לצורת מלבן אנכי. אבל כאן נכנסת ההברקה: גאנג עטפה את הבניין במרפסות בטון גליות, בעלות עומק משתנה, שגורמות לו להיראות כמו פסל עצום בתנועה נוזלית וזורמת - קצת כמו הגלים באגם מישיגן הסמוך. ואף שברור שהוא עצום ויציב, השוליים שלו מתנופפים כמו וילון ומתאדים בשמי שיקגו הכחולים.

המרפסות האלה לא רק יפות; גאנג לא תכננה אותן כי התחשק לה או כי הן נראו מגניבות. מתחבאות בהן הרבה תכונות חכמות. למשל, הנוף, שהוא פריבילגיה של דיירי הקומות הגבוהות בדרך כלל. גאנג רצתה שכל הדיירים יוכלו ליהנות מנוף פתוח, ומזה נולדו המרפסות, שמאפשרות לרוב הדיירים להשקיף על נופים לא צפויים.

"אחד הדברים העיקריים שמפספסים כשגרים בבניין גבוה זה היכולת להתחבר לעיר שבחוץ", היא מסבירה. "בניין גבוה מאלץ אותך לצאת למסדרון, להזמין מעלית, לרדת ללובי ורק אז לצאת החוצה. באקווה אנשים יכולים לחוות את החוץ מכל דירה, והמרפסות מספיק גדולות כדי שהם ייהנו מנוף שבדרך כלל אי אפשר לראות מאותו צד של הבניין".

עוד תכונה מרתקת של המרפסות היא שהן מבלבלות את הרוח ומחלישות אותה, ויש לזה המון תועלות: אפשר לשהות במרפסות יותר זמן בשנה, אפשר לבנות מרפסות ולשהות בהן גם בקומה הגבוהה ביותר, ואין צורך להשתמש במשקולת פנימית (מתנד הרמוני מתכוונן, בשפה המקצועית), מתקן הנדסי מורכב ויקר שמייצב בניינים גבוהים מול טלטלות הרוח. אגב, את הרעיון להתמודד עם הרוח באמצעות המרפסות גאנג לקחה מנאסא: ב־2003 היא עשתה פרויקט עבור סוכנות החלל וביקרה במנהרות הרוח שלה. וכשחיפשה פתרונות לבעיות אופייניות לגורדי שחקים, היא כבר ידעה שא־סימטריה של המרפסות תתעתע ברוח.

"הכוח הכי חזק שמשפיע על בניינים גבוהים הוא הרוח, ובבניינים עם חזית חלקה, הרוח מחליקה על המשטח", מסבירה גאנג. "העיצוב של אקווה, עם המרפסות השונות, מבלבל את הרוח, כך שבמרפסות נוח יותר ואנשים יכולים להשתמש בהן תקופות ארוכות יותר במהלך השנה. המרפסות גם מצלות על החלונות, ובמקומות שבהם המרפסות נעלמות לתוך החזית השתמשנו בכמה סוגי זכוכית".

איך משלבים כל כך הרבה פונקציות באסתטיקה?

"זו תמיד המטרה. יש צורות שהן שימושיות ויש בהן הרבה תועלות, ומצד שני יש צורות שהן פשוט יפות, אבל צורה רק לשם הצורה לא מעניינת אותי. אני אוהבת צורה שיש לה תועלת".

סיפורי הפולקלור שסובבים את בניית אקווה מתארים איך אנשי חברת הבנייה נבהלו כשהם ראו את התוכניות. "בהתחלה הם חששו שזה ייקח המון זמן, וזמן הוא הדבר הכי קריטי כשבונים בניין גבוה. אם מוסיפים רק כמה שעות לכל קומה זה מצטבר לחודשים, וזו תוספת מאוד יקרה, כי לקבלנים יש הלוואות ומימון. אבל הם נרגעו כשאמרנו להם שגודל המרפסות לא צריך להיות מושלם. החריגה המקובלת בבטון היא של פחות מסנטימטר, והרגשנו שבאקווה נוכל להגדיל את החריגה, כי בבניין של 82 קומות קשה לראות חריגה של יותר מסנטימטר בקומה מסוימת. זה נתן לנו יותר חופש, אבל בסופו של דבר, כשמדדנו את המרפסות, התברר שהקבלנים היו די מדויקים".

מרכז קהילתי SOS. ג'ינסים משומשים כחומר בידוד אקוסטי | צילום: Steve Hall

התזה

"אסתטיקה עם מקום לביטוי אישי"

הראיות להצלחה של אקווה הגיעו די מהר: זמן קצר לאחר שבנייתו הושלמה הוא הפך לאתר תיירות פופולרי, כמו בניינים של אדריכלים הרבה יותר מנוסים מגאנג. למרות המיתון, הבניין שווק במהירות וכיום 98% ממנו מאוכלסים, במחירים שאינם שווים לכל כיס: פארק האוס, מין בית פרטי בן שלוש קומות עם חצר שפונה לפארק, על שטח בנוי של 300 מטר (לא כולל חצר ומרפסות), עולה כ־2.3 מיליון דולר, ובפרויקט יש רק תשע חתיכות כאלה.

הקונדומיניומז מתפרסים מהקומה ה־53 ועד לפנטהאוזים בקומה ה־81. הדירה הזולה ביותר, שמחירה 299 אלף דולר, היא דירת סטודיו בת 57 מ"ר ועוד מרפסת של 13.5 מ"ר. היקרות ביותר הן דירות הפנטהאוז: דירת חמישה חדרים ושלושה וחצי חדרי אמבטיה, סך הכול 268 מ"ר לא כולל מרפסת, עולה כ־1.9 מיליון דולר. הדירות להשכרה משתרעות בין הקומות 19–52. דירת סטודיו (53 מ"ר) מושכרת ב־1,571 דולר לחודש ומעלה, ודירת שלושה חדרים ושתי אמבטיות, 108 מ"ר, מושכרת ב־3,237 דולר לחודש ומעלה. בקומות 1–18 שוכן מלון, ובבניין משולבות גם שלוש קומות מסחריות.

"כן, אקווה הוא פרויקט של עשירים, של אנשים שיכולים להרשות לעצמם לגור במרכז העיר", אומרת גאנג. ובכל זאת, היא התעקשה לבנות בניין שלא יהיה מנוכר ושיהיו בו חיים חברתיים. זו הסיבה שיש בו מסלולי ריצה והליכה, מתקני ספורט ואולם ריקודים (הגדול בשיקגו, אלא מה). אבל באופן מפתיע ובניגוד לתדמית העירונית המנוכרת, חלק מהקשרים החברתיים נוצרים דווקא דרך המרפסות - מין קהילה בשמים. "משום שכל מרפסת שונה, אנשים יכולים לראות זה את זה מהמרפסות, הם לא כלואים בין לבנים", היא אומרת.

זה לא נשמע אופייני לבניין עשירים יוקרתי. הדיירים אוהבים את זה?

"מאוד. יש אנשים שמכירים ומתיידדים רק מלהיפגש במרפסות. זה בניין מאוד חברותי".

אם יש כל כך הרבה חיים במרפסות, את לא חוששת שהן לא יהיו אחידות? שכנים ישימו תאורה שונה, ריהוט שונה, אחד ישים דשא מלאכותי, אחר יהפוך את המרפסת שלו למחסן.

"אני מאמינה שהאסתטיקה של הבניין מספיק גדולה כדי לשמור עליו גם עם התוספות של הדיירים. אבל אני אוהבת שאנשים מבטאים את עצמם ושהם רוצים להפוך את הבניין לשלהם".

גאנג בסטודיו שלה. "יש אנשים שמכירים ומתיידדים רק מלהיפגש במרפסות" | צילום: איי פי

האסכולה החדשה

"הנענו את השיח האדריכלי"

גאנג גדלה בעיירה בלוודיר, פרבר של שיקגו. האהבה שלה לאדריכלות וחומרים התחילה בבית: אביה היה מהנדס אזרחי, שבטיולים משפחתיים נהג לסטות מהדרך כדי להראות לארבע בנותיו גשרים מיוחדים או מבנים הנדסיים מעניינים. "מקומות כאלה גורמים לדמיון שלך להתחיל לפעול", אמרה גאנג בעבר. אמה וסבתה נהגו לעבוד עם בדים, וגירו את תאוותה לחומרים. היא התלבטה אם ללמוד הנדסה או אמנות, ובחרה באדריכלות, שמשלבת את שני המקצועות. את התואר הראשון היא השלימה קרוב לבית, באוניברסיטת אילינוי, ואת התואר השני בבית הספר לאדריכלות של אוניברסיטת הרווארד. בתום שנתיים בסטודיו של קולהאס חזרה לשיקגו, וב־1997, לאחר תקופה קצרה במשרד מקומי, הקימה את סטודיו גאנג.

הבחירה שלה, לפתוח משרד דווקא בשיקגו, מאוד מעניינת. עם הרקע המקצועי שצברה, גאנג יכלה בקלות להתברג לסצינות האדריכלות בניו יורק או לוס אנג'לס, במקום בשיקגו, שהיתה מעט רדומה אז. אבל לעיר יש היסטוריה אדריכלית מאוד מפותחת: שיקגו המציאה את גורדי השחקים האמריקאיים, ועשורים רבים נשבה ממנה הרוח החדשנית ביותר. נכון לקיץ 2011, בשיקגו יש 1,125 גורדי שחקים, ובהתחשב בגובה הממוצע של עשרת הבניינים הגבוהים בעיר, היא יכולה להתגאות בקו הרקיע הגבוה בעולם.

המורשת של שיקגו נחלקת לשתי תקופות: אסכולת שיקגו הראשונה, מסוף המאה ה־19, שבנתה ברוח המודרניזם האירופי, ואסכולת שיקגו השנייה, שצצה בשנות הארבעים של המאה הקודמת, ובנתה את גורדי השחקים הרבועים, הטכניים והפרגמטיים. בסוף שנות התשעים, כשגאנג פתחה את המשרד שלה, האדריכלות בשיקגו חיפשה כיוון והתרגשות, ומהבחינה הזאת היה לגאנג הרבה מזל: הסצינה היתה בשלה להתאהב באדריכל חדש ולהעריץ רעיונות חדשים. הפרויקט הראשון שלה היה תיאטרון סטארלייט בקמפוס של קולג' רוק ואלי. בקולג' רצו לקיים בתיאטרון הופעות תחת שמים פתוחים, אבל לא לעצור אותן אם פתאום מתחיל לרדת גשם. גאנג תכננה גג שנפתח ונסגר כמו עלי כותרת, והרעיון החדשני זיכה את הבניין בחמישה פרסים.

כל הפרויקטים שבהם היתה מעורבת מאז כונו "נועזים", "מרתקים", "מותחים את תכונות החומרים". עד כדי כך, שרבים סבורים שגאנג היא המבשרת של אסכולת שיקגו השלישית, שהמיוחד בה הוא שאין לה סגנון אחיד, אלא שהיא מגוונת, משתנה ומאופיינת בחוסר מנוחה אינטלקטואלי. כשאני שואלת אם היא מסכימה להגדרה, גאנג, שהיתה רהוטה לאורך כל הראיון, מתקשה להתנסח. "אני מרגישה שהפירמה שלנו הגיעה לכמה הישגים שהניעו את שיח האדריכלות קדימה", היא אומרת. "ייתכן שזו ההתחלה של אסכולת שיקגו הבאה, אבל עדיין צריך להוכיח את זה". את המילים האחרונות היא יורה ואז שוב צוחקת.

במה האדריכלות שונה היום?

"היום היא יכולה להגיב לדברים רבים כמו אקלים ואנשים, לעסוק ברעיונות, וזה בזכות הכלים הדיגיטליים שלנו והיכולת לגשת לידע מאוד מסוים. בפרויקט Solstice on the Park (בניין מגורים שבו כל החלונות מוטים בזווית של 71 מעלות בדיוק, כדי להשיג צל בקיץ וחימום פסיבי בחורף) יכולנו להגיב לכוחות מאוד מסוימים שפועלים על הבניין ולגרגירי מידע מדויקים, וכך ליצור בניין א־סימטרי ולא רגיל".

החלום

 "לעבוד במדבריות האדריכליים"

עם כל התהילה, אקווה לא מאפיין את גאנג. היא אוהבת לעבוד במקומות שהיא מכנה "מדבריות אדריכליים", שם אין אדריכלות. "אלה מקומות שבהם הקהילה לא היתה חשופה לאדריכלות ובאמת יכולה להרוויח ממנה", היא מסבירה. "אם משקיעים בשכונות כאלה, שבדרך כלל לא מקבלות תשומת לב, יש לזה השפעה עמוקה. את מכירה את SOS?".

זה ארגון שמסייע לילדים ולמשפחות אומנה.

"בדיוק. עיצבנו עבורם מרכז קהילתי בדרום שיקגו, בשכונה מאוד ענייה, והיה מעניין לראות איך השכונה אימצה את הבניין. אין גרפיטי, כולם חושבים שזה בניין חשוב, מרבים להשתמש בו, ואני אוהבת את זה. זה מה שארכיטקטים יכולים לעשות: להביא אדריכלות לציבור, לא רק לעשירים".

וזה יכול לשנות חיים?

"אני חושבת שכן. אם יש מקום שבו הדמיון שלך יכול להתרחב, זה בהחלט יכול להיות חלק חשוב מההתבגרות שלך. בשכונה הזאת הבתים מאוד קרובים זה לזה וחשוכים, אז במרכז הקהילתי השתמשנו בהמון זכוכית כדי להכניס פנימה אור יום, דבר שאנשים מאוד מעריכים, וזה הביא משהו חדש לאזור".

פרויקט SOS היה דל תקציב, ונסמך בעיקר על תרומות ומיחזור - כאילוץ, לא כאופנה. בכל צומת גאנג נדרשה לחשוב באופן יצירתי ולקושש פתרונות זולים ואיכותיים. אחת ההברקות שלה היתה להשתמש במכנסי ג'ינס משומשים לבידוד.

זה רעיון מדהים.

גאנג פורצת בצחוק. "אני יודעת. מי היה מאמין שג'ינסים משומשים שווים משהו כחומר בידוד אקוסטי? זה אומר שאסור לזרוק ג'ינסים ישנים, אלא לתרום אותם. מישהו כבר יידע מה לעשות איתם".

פשוט לתרום אותם למשרד האדריכלים הקרוב.

"בדיוק".

מה פרויקט החלומות שלך?

"אני רוצה לעשות פרויקטים ציבוריים גדולים, כמו מוזיאונים או ספריות. מקומות שהרבה אנשים מגיעים אליהם ונהנים מהם. זו התחנה הבאה". יהיה מעניין לעקוב אחרי התחנות הבאות שלה, כי כמו שאמר לוונברג, היזם של אקווה, מי יודע מה היא תמציא בפעם הבאה.