לבנות מעבר לתקרת הזכוכית

ב־2008 אירח האדריכל פרנק גֵהרי מסיבת עיתונאים כדי להשיק את מגדל ביקמן טאואר בניו יורק. היזם סיים לדבר ופינה את הבמה לגהרי. גהרי שתק. הקהל המתין. גהרי בן ה־80 התבונן בקהל, מתח את אצבעו לגובה, ואמר שתי מילים: "בלי ויאגרה!". הקהל השתולל מצחוק.

צחוק בצד, יש משהו פאלי באדריכלים שמשתתפים במירוץ לבניית גורדי שחקים ומתחרים של מי גבוה יותר. בניגוד מוחלט, ל"אקווה" של גאנג מצמידים בדרך כלל את התיאור "גורד השחקים הכי גבוה שנבנה על ידי אישה". משהו במשפט הזה מקומם. הוא מצלצל כמו, "הנה, נמצאה הטיפשה שהצליחה לבנות גורד שחקים".

רציתי להתעלם מהזווית הזאת בכתבה. אקווה הוא בניין מבריק בלי קשר למינו של האדריכל. סטנלי טייגרמן, אדריכל ששיתף פעולה עם גאנג בעבר, אמר עליה: "יש לה אומץ יוצא דופן, ולכן היא האדריכלית הכי טובה שאפשר. אין הרבה בחורים עם הביצים לעשות מה שהיא עושה".

בסופו של דבר, החלטתי לשאול את גאנג מה דעתה. "יש הרבה נשים היום באדריכלות", היא אומרת. "רק תחום גורדי השחקים היה סגור בפני נשים, אני לא יודעת למה. לכן לפרוץ לשם זה דבר טוב - לא רק כי אני אשה, אלא כי אדריכל צעיר לא בנה גורד שחקים זמן רב. זה מסוג הדברים שאתה עושה מאוחר יותר בקריירה. אז כן, אני שמחה ששברתי את המחסום הזה, ואני מקווה שיהיו עוד בניינים גבוהים שיתוכננו לא רק על ידי נשים אלא על ידי אדריכלים מגוונים, כמו העולם המגוון שאנחנו חיים בו".