מי הרג את המפה?

המבוגרים שבינינו עוד זוכרים מפות ישנות שבמרכזן כתם לבן המסמן אזורים שטרם נחקרו. המקצוע "מגלה ארצות" משתייך לרומנים מן המאה ה־19 וכבר מזמן אינו מהווה קריירה נחשקת. מי כאן עוד זוכר מי היו סטנלי וליווינגסטון? יש אוניברסיטאות מובילות בעולם שבהן נסגרו החוגים לגיאוגרפיה "מחוסר עניין לציבור". ובכל זאת, הדיסציפלינה של גיאוגרפיה מסרבת להיעלם. משהו בקסם האקזוטי של המרוחק והבלתי מוכר ממשיך לקרוץ לנו. הזמינות של ניווט באמצעות GPS, הפופולריות של טיולים בחו"ל בכמעט כל פינה בגלובוס, כלי ה־Geotagging ואופנת המוצ'ילרוס של תרמילאות כאחד מטקסי ההתבגרות, כולם מעידים שהשמועות על מותה של הגיאוגרפיה היו מוקדמות.

לפני כשנה כתבתי בטור הזה על תערוכה מרהיבה ב־British Museum שעסקה במפות וביופי העולמי שאותו מציגות מפות בפנינו. הנושא הזה מוכר לבריטים, שעד לא מזמן שלטו באימפריה שעליה לא שקעה השמש לעולם. עכשיו יצאה לאור בארצות הברית תשובה של האימפריה האמריקאית לעניין המפות והגיאוגרפיה: ספרו של קן ג'נינגס (Ken Jennings), "המשוגע למפות - עולמם הרחב והמוזר של החנונים של גיאוגרפיה".

הכותרת מרמזת על מיעוט משוגעים לדבר, "קרטופילים" היודעים ואוהבים גיאוגרפיה וידיעת הארץ. חנונים כאלה, מן הסתם, בולטים על רקע המון הנבערים חסרי אוריינות ועניין במפות וניווט. בארצות הברית שעדיין מנהיגה את העולם זאת תופעה בולטת במיוחד.

שיעורים מדהימים מאזרחי ארצות הברית לא יצאו מעולם מתחומי צפון אמריקה. "חוץ לארץ" בשבילם זה ביקור אקזוטי של חצי יום בטיחואנה הגובלת בסן דייגו או בטורונטו שבקנדה. רק לרבע מהאמריקאים יש דרכון. פוליטיקאים מובילים שם נכשלים שוב ושוב בלשונם ומסגירים בורות מבישה בגלובוס ובמדינות שעליו. האירופים, שעניין המפות טבוע עמוק במחשבתם בגלל תפקידם בעידן הקולוניאלי, נוהגים להתלוצץ שהאמריקאים לא מבינים בהיסטוריה ולא מעריכים גיאוגרפיה. בהיפוך מן ההבנה האירופית, הם אומרים, מאה שנה נחשבים באמריקה המון זמן, ומאה קילומטרים לא נחשבים מרחק בכלל.

ובכל זאת, לא בכך עוסק הספר. בעידן של נגישות אינסופית למפות, תצלומי אוויר ולוויין, ספרי מסע ואלבומי תמונות מקוונים, יכול להישחק הקסם המושך של ארצות לא נודעות. מי מאיתנו שגדל על הסדרות הקלאסיות כמו "נוריקו סאן הילדה מיפן" וסיפורי מרקו פולו עדיין מתרפק על הזיכרונות האלה. האם גם הדור הצעיר יותר זוכה לטעם הגעגוע לרחוק ולחוויית החשיפה לשונה? או שהטכנולוגיה והמודרנה הורגות את המרחק?

ג'נינגס מצליח לשכנע את קוראיו שהמרחק עוד לא מת, וקסמיו עדיין עמו. כשהיה ילד, הוא נהג לטמון אטלס מתחת לכרית כשהלך לישון. חלק מספרו מוקדש לתיאור ההנאות שגזר כילד מכריית ואיסוף עובדות גיאוגרפיות. חלקים ניכרים מן הספר מוקדשים לתיאור הניסיונות שלו כאב לילד בן שש להוריש לדור הבא את האהבה וההנאה שהוא גוזר מחשיבה וחלומות על מרחקים.

גם בישראל יש מקום לתחייה (או לידה מחדש) לתרבות של התלהבות ממפות. איפה הרייטינג שנהנו ממנו מפעלים כמו "מחפשים את המטמון", ספורט לאומי של מיקוד בידיעת הארץ, או מירוצי ניווט? ג'נינגס, שזכה לתהילה תחילה כאלוף חידוני טריוויה, מקדיש את ספרו לדיון בתרבות המשתנה והמתחדשת של מפות והשימוש בהן.

בעוד מפות היו עד זה לא מכבר מוצר פיזי של נייר, הן נמצאות במעבר מהיר למסכי המחשב והטלפון הנייד. אולי חשוב מכך, מיום ליום הן הופכות יותר אישיות וספציפיות לך ולצרכיך. כלים כמו Google Earth מבשרים את סופו של עידן מגבלות הרזולוציה. המפות של מחר יוכלו להגיע עד לרמות דמיון חדשות בין המפה לבין המציאות שאותה היא אמורה לייצג. זו הזדמנות להתאהב בהן מחדש.