כלכלה בשיטת התנ"ך

מה קורה כשמפרידים את הגוף מהנשמה?", שואל תומס סדלצ'ק, כלכלן ג'ינג'י ואנרגטי בן 34, את באי הרצאתו באוניברסיטת ניו יורק. "מקבלים זומבי. כמו שעשינו עם הכלכלה".

כמה ימים לפני כן, במרחק הליכה משם, מאות ממשתתפי מחאת "לכבוש את וול סטריט" התאפרו והתחפשו למה שהם כינו "זומבים תאגידיים", והצטלמו ברחוב זוללים שטרות כסף מזויפים. זו לא היתה מחווה מכוונת למשל של סדלצ'ק, אלא הדימוי הספונטני שעלה מתחושת המיאוס מהמערכת הכלכלית. התחושה הזאת מתפשטת כיום בכל העולם. היא התבטאה בישראל במחאת האוהלים, ובארצות הברית, מאז ספטמבר, בסדרת ההפגנות שאין בהן דרישה קונקרטית אחת, אלא, בדומה להפגנות בישראל, קריאה כללית לצדק חברתי ולשינוי הגישה. הפגנות הענק המתואמות שאורגנו ברחבי העולם ב־15 באוקטובר היו שיא במחאה, שהופכת כלכלנים מקוריים כגון סדלצ'ק לרלבנטיים מאי פעם.

סדלצ'ק. "מאות אלפי כלכלנים מצליחים להתעלם מהלקחים הפשוטים שאנחנו מלמדים ילדים בני שבע" | צילום: טלי שמיר

"אני חושב שמה שאנשי לכבוש את וול סטריט מנסים לעשות זה להחזיר את הנשמה לכלכלה", אומר סדלצ'ק בראיון ל"מוסף כלכליסט", שעה קלה אחרי ההרצאה שהעביר, ותוך כדי דיבור מסניף מעט טבק מקופסה קטנה שהוא נושא בכיסו. "זומבי נראה אנושי, אבל למעשה הוא כמעט מכני, אין בו חמלה, והוא רוצה רק לאכול ולמלא את העולם. האם לא זה בדיוק מה שמלמדים בקורסים לכלכלה? שהכלכלה חייבת להיות עיוורת לטוב ורע, שאי אפשר לשנות את כלליה ושהיא מצייתת לעקרונות מדעיים כמו שאטומים מצייתים לחוקי הטבע? הכלכלנים ניסו במשך זמן רב מדי לתאר את הכלכלה כאילו היתה פיזיקה, אז לא פלא שיצרנו זומבי - כי פיזיקה עוסקת באובייקטים מתים.

"האנשים בוול סטריט מאוכזבים מחוסר היכולת של כלכלנים לשנות את השיטה. ועוד ועוד אינטלקטואלים וכלכלנים מסכימים איתם, ומתחילים לחפש דרכים חדשות להתייחס לכלכלה, ולנסות להבין אותה כמשהו חי. אנחנו מתעוררים מחלום שבו חשבנו שהכל עובד טוב. זה מעולם לא עבד טוב - אבל רק עכשיו אנחנו מבינים את זה. החולשה הגדולה ביותר של החברה האמריקאית היתה הכוח תמיד שלה, כי הוא הסתיר את כל מה שהמערכת הקפיטליסטית עשתה לא נכון. קיבלנו מאז רבבות אזהרות לכך שאי אפשר להמשיך באותה הדרך, אבל לא שינינו הרבה. ההפגנות בוול סטריט הן האזהרה העדכנית ביותר, וצריך להקשיב לה".

הכלכלה התרבותית

סדלצ'ק, יליד צ'כוסלובקיה לשעבר, הוא כלכלן בולט שכבר בעשור הראשון לקריירה שלו צבר הישגים שמספיקים למפעל חיים שלם: בגיל 24, אחרי שקיבל תואר דוקטור, הוא מונה ליועץ הכלכלי של נשיא צ'כיה וצלב האבל. לאחר פרישת האבל הוא שימש יועצו הראשי של שר האוצר של צ'כיה, ובמקביל ביסס את שמו באקדמיה כחוקר בולט של מדיניות ההתפשטות של האיחוד האירופי. ב־2007 הוא נבחר לרשימת "חמשת המוחות הלוהטים ביותר בכלכלה" של המגזין הנחשב "ייל אקונומיק ריוויו", וכיום הוא משמש אסטרטג ראשי בבנק הגדול בצ'כיה CSOB, מרצה באוניברסיטת צ'רלס הצ'כית, ומכהן כחבר בוועידת הכלכלה הלאומית בפראג שמייעצת לראש ממשלת צ'כיה, שממנו הוא מקבל כמה הודעות SMS בזמן הראיון שלנו.

מפגינים מחופשים לזומבים בהפגנה של "לכבוש את וול סטריט" | צילום: רויטרס

סדלצ'ק לא מנסה לצאת נגד המיינסטרים. לדבריו, הוא פשוט מנסה להחזיר למיינסטרים של החשיבה הכלכלית את מה שהיה בו מאז ומעולם, ונעלם רק באחרונה: מוסר, אתיקה, ומושגי טוב ורע, מותר ואסור. ספרו "כלכלת הטוב והרע: חיפוש אחר משמעות כלכלית מגלגמש ועד וול סטריט" מנתח את המחשבה הכלכלית שנחבאת במיתוסים, דתות וכתבים פילוסופיים, ומראה איך התובנות המעמיקות האלה נעלמו במאה ה־18, אחרי שמבשר הקפיטליזם אדם סמית הנחיל את החשיבה שלפיה כלכלה היא מדע מדויק חף משאלות אתיות. כמו פיזיקה. ספרו היה לרב־מכר בצ'כיה ואף עובד להצגת תיאטרון, ותרגומו החדש לאנגלית הוכתר כ"קריאת חובה" על ידי עיתונים כגון "פייננשל טיימס" ו"וושינגטון פוסט".

הוא עצמו דוגמה חיה לגישתו. בשונה מרוב חברי המועדון הסגור של האליטה הכלכלית, סדלצ'ק לא נואם בביטחון מופרז, כאילו היה נביא שיודע אמיתות חדות על השווקים. כשהוא מדבר ניכר שהוא חופר אל מעמקי מוחו, משם הוא דולה ניתוחים מרתקים, ולרוב לא תשובות נחרצות, אלא שאלות חדשות, שמבקשות מאיתנו לחשוב מחדש על דברים שנראים מובנים מאליהם. להחיות את הזומבי. "השאלות הן מה שמניע אותנו", הוא כותב בחלק מההקדשות כשהוא חותם על עותקים מספרו. הספר הזה הוא גם הסיבה לביקורו בניו יורק.

"כלכלה, מוסר והומניות תמיד היו מחוברים", הוא אומר. "התנ"ך והברית החדשה ספוגים בדיונים כלכליים ובסיפורים שעיקרם כלכלי, ושהאתיקה והאנושיות הן חלק בלתי נפרד ממערכת קבלת ההחלטות בהם. גם ישו השתמש בהרבה טרמינולוגיה כלכלית. בתפילת 'אבינו שבשמים' שבברית החדשה התרגום הנכון מיוונית הוא 'מחל לנו על חובותינו, כפי שאנו מוחלים לנושינו'. 'חוב' ו'חטא' הן מילים נרדפות בארמית, יוונית ולטינית. הספר שלי מראה שלאורך רוב ההיסטוריה לא היה קו ברור שמפריד בין תרבות לבין כלכלה 'קרה', והוא מבקש לנסות ולאחד שוב את ההומניות והכלכלה המודרנית. למעשה גם היום ההפרדה אינה טבעית ואינה מוחלטת. קחי דוגמה טיפשית אחת: אנליסט נשאל בטלוויזיה מה היתה האינפלציה באמריקה בחודש יוני. הוא עונה 0.4%. מה השאלה הבאה? האם זה טוב או רע. וכשיורדים לסוף השאלה, מבינים שבבסיסה היא שאלה מוסרית".

בספרו סדלצ'ק עומד על האירוניה שבכך שאת השאלות של "טוב" ו"רע", אלה שבעבר הופנו לכוהנים ופילוסופים, מפנים היום לכלכלנים. "גם השאלה 'מה עליי לעשות?' הכילה בעבר גם את הדילמה האתית. וגם אותה מפנים היום לכלכלנים", הוא אומר.

מפגינים מחופשים לזומבים | צילום: איי אף פי

מה פרעה ידע על תל"ג

חלק נרחב מספרו של סדלצ'ק מוקדש לחילוץ תובנות כלכליות שהופיעו בתנ"ך ונשכחו בעידן הכלכלה המודרנית. הוא לא יהודי, אבל הוא ביקר בישראל כמה פעמים ומספר שאחיו מדבר עברית. מבעד לעיניו התנ"ך איננו טקסט דתי אלא חוברת הדרכה המלאה בלקחים שהחברה המערבית מדחיקה. אחד החביבים עליו נמצא בסיפור על חלום פרעה, שאותו הוא נוהג לכנות "המחזור הכלכלי הראשון". "במונחים של היום יוסף אומר לפרעה: 'מזל טוב, היתה לך בחלומך תחזית מאקרו־כלכלית ל־14 השנים הקרובות. חזית שיהיו שבע שנים טובות של תמ"ג חיובי ואחריהן שבע שנות מיתון'. ואז פרעה שואל, 'אז מה לעשות?', ויוסף משיב לו: 'בשנים הטובות אל תאכל כל מה שגדל. צור עודף פיסקאלי'. וכך פרעה עושה. פרעה, שחי לפני אלפי שנים, היה חכם מאיתנו, כי אנחנו, בשבע השנים הטובות שהיו לנו, מ־2001 עד 2008, לא יצרנו שום עודף תקציבי. להפך, הרצנו גירעונות תקציביים. הבעיה שלנו אינה ניהול גירעון בזמן משבר, אלא יצירת עודף בשנים טובות. בסיפור הפרימיטיבי הזה שאנחנו מספרים לילדים בני שבע יש יותר חוכמה משיש לאסטרטגים של הכלכלה שאנחנו חיים בה היום. מאות אלפי כלכלנים מלומדים, עם סוגים שונים של מודלים זוכי פרסים, הצליחו להתעלם מהחוכמה הבסיסית הזאת.

"דרך אחת להחזיר את התובנה הפשוטה הזאת למציאות שלנו היא, לדוגמה, לקבוע חוק שלא מאפשר למדינה להיכנס לגירעון בשנים טובות. כי כלכלה היא קצת כמו מאניה דפרסיה. היא מעצימה את מצבי הרוח הטובים ומעודדת בזבוז משוגע, ואז הופכת את מצבי הרוח הרעים לדיכאונות וקריסות פנימיות".

לדעת סדלצ'ק לא די בחקיקה, ונחוצה גם "הפרדת רשויות" כלכלית שתעביר לידי גורם חיצוני את הסמכות להגדיל את החוב. "הכוח להדפיס כסף ואיגרות חוב הוא כמו הטבעת של 'שר הטבעות'", הוא אומר. "זה פיתוי גדול מדי. ושימי לב שבסיפור של 'שר הטבעות' אף אחד מהחכמים לא הסכים לגעת בטבעת, כי היא משתלטת עליך כאילו יש לה רצון משלה. והרי אם היתה לך מכונה חוקית להדפסת כסף, לא היית משתמשת בה? לכן, המשרד שמנסים להקים באיחוד האירופי כדי שיפקח על תקציבי המדינות הוא צעד חכם. אני מדבר על זה כבר שנים".

פיקוח חיצוני על תקציבי מדינות היה מונע את המשבר?

“הוא היה מאט את צמיחת התמ"ג בשנים הטובות, ויוצר מאגרי כסף לחילוצים פיסקאליים בשנים הרעות. אני לא חושב שאפשר למנוע משברים, אבל אפשר לרכך אותם".

סדלצ'ק לא אוהב שכלכלנים מודדים את המציאות לפי נתוני תוצר לאומי. "זו סטטיסטיקה אולטרה־מטופשת וכולם יודעים זאת. אם אני אקח הלוואה של עשרת אלפים דולר רק טיפש יגיד שאני עשיר בעשרת אלפים דולר. אבל כשהממשלה עושה את זה אנחנו מתייחסים לזה כאילו היא עשירה יותר. מה שאירוני הוא שאיש לא שואל את השאלה הזאת. אם התמ"ג של אמריקה היה נמדד כמו שמודדים יתרה וחוב של אנשים פרטיים, כלכלתה ב־2009 היתה קטנה ב־23%. המספר לא חשוב, מה שחשוב הוא שאף אחד לא שואל. אם נתחיל לשאול, לפוליטיקאים יהיה קשה יותר להעמיד פנים שהחובות שאמריקה מגייסת הופכים אותה לעשירה ויציבה יותר".

במהלך הרצאתו של סדלצ'ק, כשדיבר על הצורך להחליף את השיטות לאמוד את כלכלתה של מדינה, שאלה אותו אחת המשתתפות אם הוא שותף לתפיסתם של כלכלנים רבים, ג'וזף שטיגליץ למשל, שלפיה במקום למדוד את סך ההכנסות שנוצרו ממכירת מוצרים ושירותים במדינה יש לפתח מדדים לדברים כגון איכות חיים, איכות הסביבה ואושר. "אני אלך פה צעד נוסף, ואשאל למה בכלל צריך למדוד אושר?", השיב. "מה יעזור לי אם אקרא שאני 3.4% מאושר יותר מבשנה שעברה בממוצע? משהו בנו רוצה לסכם את הכל לפרמטרים מדידים וסולם מספרי. אני אוהב את המשל הקטן ב'מדריך הטרמפיסט לגלקסיה', ששם מגלים שמשמעות החיים היא סתם מספר. הסופר דאגלס אדמס צוחק שם מזה שאנחנו אוהבים תשובות שהן מספר ואומר, אוקיי, אתן לכם מספר. אז כן, התמ"ג שגוי כי הוא לא כולל אוויר נקי, השיפור או ההידרדרות של הבירה שמייצרים, יופי הסוסים ואני לא יודע מה כן. אנחנו יכולים לרכך את זה, אבל אם זה יהיה רך מדי זה לא יהיה שימושי".

מה עוד התנ"ך מלמד אותנו על כלכלה?

"הרעיון של השבת למשל. השבת הוא הדיבר שמופר הכי הרבה בחברה שלנו. אנחנו עובדים את עצמנו לדעת, אנחנו חושבים שנמות ברעב אם לא נעבוד כל הזמן. אבל בני ישראל, שהיו הרבה יותר עניים מאיתנו, חשבו שזה בסדר לא לעשות כלום יום אחד. אנחנו חושבים על סוף השבוע בצורה תועלתנית - אנחנו חושבים שאם ננוח נוכל לעבוד יותר טוב אחר כך - כך שחופשה הופכת להיות כלי בשירות העבודה. אבל לא - ציווי השבת הוא לא 'נוח כדי לחדש אנרגיה' אלא 'נוח כי עשית משהו טוב'. אלוהים לא נח בשבת כדי שהוא יוכל לברוא עולם חדש, הוא נח כי הוא ראה את העבודה שלו והיא היתה טובה. זו עוד בעיה איתנו: אנחנו לא אסירי תודה. השבת אומרת - שישה ימים בשבוע התלונן ונסה לשנות את המציאות סביבך, אבל יום אחד הייה מרוצה עם העבודה שלך. אני חושב שהכלכלה גם צריכה שבת, הכלכלה צריכה לעצור ולהגיד, אוקיי - בוא לא נצמח כל הזמן, אלא נפיץ את הטוב ונהנה ממנו".

גם לסיפור גן העדן יש לו פרשנות כלכלית: "כולם חושבים מיד על הפרשנות המינית, אבל האם זה לא היה חטא של צריכת יתר? הם לא אכלו את התפוח בגלל רעב, הם לא התלבשו כי היה להם קר, זה היה איזה ערך עודף שאיש משניהם לא באמת היה צריך, והעונש שניתן להם הוא - כיוון שכל מה שנתתי לכם לא היה מספיק, שום דבר לא יספיק לכם. הקללה של חוה היתה 'את תרצי, אבל לא תהיי מסופקת ומונחים של ביקוש והיצע'. חוה קוללה בביקוש אינסופי. ואדם קולל ב'אתה תעבוד ותעבוד, אבל לא תהיה מסופק'".

"חוסר הסיפוק הוא מנוע ההתקדמות של הקפיטליזם", הוא כותב בספרו, "אנחנו עשירים מכל ציוויליזציה שהתקיימה אי פעם, אבל אנחנו רחוקים באותה מידה מהמילה 'מספיק' ומסיפוק. אם לא היינו צריכים להגדיל כל הזמן ובכל מחיר את התמ"ג והפרודוקטיביות, גם לא היינו צריכים לעבוד את עצמנו לדעת כל הזמן 'בזיעת אפינו'".

אז למה אנחנו עושים זאת בכל זאת? סדלצ'ק אומר שזה כי הכלכלה שלנו היא לא רק זומבי, אלא גם מקרה קלאסי של גולם שקם על יוצרו. "ניקח למשל את הדוגמה של 'מטריקס'", הוא מסביר, "יצרו רובוטים ששירתו אותנו, בלה בלה בלה, בסופו של דבר אנחנו משרתים אותם. זה נכון לגבי 'אני, רובוט' של אייזיק אסימוב, זה נכון לסיפור הגולם, ל'אלאדין', לסיפורים של מילן קונדרה, הבובנאי שבסוף הסיפור הופך לבובה. זה גם מה שקורה עם חוב, אצל היוונים למשל. הם חשבו שהם יכולים לשלוט בזה - אבל בסופו של דבר הפכו לעבדים של החוב".

הכלכלה לא עבדה מעולם

בניגוד למה שאפשר לחשוב, סדלצ'ק הוא קפיטליסט גאה, והוא בהחלט לא תומך גדול בהתערבות ממשלתית. כמו רבים מאלו שגדלו במזרח אירופה הקומוניסטית, יש בו תיעוב מובנה לשיטה הקומוניסטית: "אני הכי אנטי־קומוניזם שיכול להיות. מעולם לא היתה מערכת גרועה מזו", הוא אומר, "היא עינתה, הרגה והשפילה אנשים, היא הרסה את היצירתיות".

בתור קפיטליסט אתה מצטט הרבה את מרקס.

"אני מצטט גם את קיינס ואת מילטון פרידמן. למרקס היו רעיונות טובים, זה לא אומר שאנחנו צריכים ללכת בדרכו. גם את אפלטון אנחנו מצטטים, אבל הרעיון שלו לחברה מושלמת הוא לא משהו שאנחנו רוצים ללכת בעקבותיו. הוא רצה שילדים יובאו לעולם באופן מלאכותי על ידי גברים ונשים שייבחרו במיוחד, ושהילדים יגודלו במוסדות מיוחדים".

הפתרון שהוא מציע אינו להשתמש בממשלה כבולם זעזועים של ריכוזיות או פערים חברתיים, או לאמץ השקפת עולם כלשהי, אלא פשוט, כדבריו, להתחיל לשאול את השאלות הנכונות. "השאלה אינה האם השוק החופשי עובד או לא", הוא אומר, "אלא איפה הוא עובד ואיפה לא. והיכן שהוא לא עובד, אנחנו צריכים להפסיק להעמיד פנים כאילו הוא כן".

איפה למשל הוא לא עובד?

"די ברור, לדוגמה, שהמערכת הכלכלית לא נועדה לעבוד בתוך המשפחה. אני יכול לשלם לחברה שלי כדי שתשטוף כלים ולגבות ממנה כסף על זה שאני מוריד את הזבל, אבל לא היינו רוצים שזה יקרה, כי כנראה המשפחה תתפורר. בחברה הנרחבת יותר המערכת הכלכלית עובדת טוב, ומה שאנחנו מגלים עכשיו זה שהיא שוב מפסיקה לעבוד ביחידות הענקיות, במדינות, בסופר־מאקרו. בסדרי הגודל האלה היא מתחילה להתפורר. זו תגלית חדשה, ואנחנו צריכים למצוא חוקים שונים לסופר־מאקרו, כפי שיש לנו חוקים שונים בתוך המשפחה".

אילו חוקים צריך לשנות?

"תחילה צריך להבין איך לקרוא למערכת בסדרי הגודל הגדולים, כי ברור שזה לא קפיטליזם. זה משהו אחר. החובות שם אינם משולמים, ואנשים לא לוקחים אחריות ולא מצייתים לחוקים. לפי הקפיטליזם אתה אחראי למעשיך. אנחנו הפכנו מישהו אחר לאחראי. זה המקרה עם חילוץ תאגידים ומדינות. גרמניה עכשיו אחראית על יוון. הבאנו את מוסד פשיטת הרגל לפשיטת רגל, וכאן הכללים צריכים להשתנות".

מה לדעתך יקרה באירופה?

"בגדול, אני רואה את העתיד של אירופה באיחוד ולא בפירוק. אם גוש היורו יתפרק נוכל לנופף לשלום לחלום על אירופה כשחקן גלובלי משפיע. כבר עכשיו אנחנו מאבדים כוח מול סין, ולמה אנחנו מפחדים מסין? כי היא ענקית. אז האם התשובה היא להתפרק? לא, התשובה היא להגדיל את האיחוד.

"ובדרך לשם אנחנו צריכים לחשוב מחדש על הקפיטליזם, ולוודא שהמיוחסים והעשירים, מי שהרוויחו מהמערכת בעבר, מוכנים לצמוח לאט יותר תמורת הגדלת האיזון החברתי. למעשה, על זה מרקס דיבר במניפסט הקומוניסטי. הוא אמר שהקפיטליזם הפך אותנו לעשירים יותר מהקיסרים בימי הביניים, הביקורת שלו היתה שזה יצר מצב לא הוגן".

ואיך הופכים את חלוקת ההון להוגנת יותר?

"אם לחזור לתנ"ך, הם הגו את שנת היובל: מדי 49 שנה הרכוש הוחזר לשבטים המקוריים. גם הם ידעו שלזירה הכלכלית יש נטייה להפוך את העשירים לעשירים יותר ואת העניים לעניים יותר. זו אחת הסיבות שיש לנו מסים - כדי לחלק מחדש את ההון הזה. הלוואי שהיתה לנו מערכת כלכלית שתוכל, מתוקף המבנה שלה, לעשות את מה שהממשלה אמורה לעשות דרך המסים. אבל זה מאוד מסובך. בינתיים, במשבר האחרון עשינו סוג של שנת יובל, אבל במהופך: הבנקים זכו לשנת יובל - לא האנשים".