השבוע: מנותק

הילרי קלינטון הביעה השבוע דאגה מגל החקיקה האנטי-דמוקרטי שמציף את מדינת ישראל וכן מהדרת הנשים שמזכירה לה את איראן. אנחנו עדיין לא עטופות ברעלה אבל נשים שיושבות בספסלים האחוריים באוטובוסים בירושלים וחיילים שיוצאים מטקסים בשל שירתה של אשה, הם דוגמאות שלא מפארות את הדמוקרטיה הישראלית.

מן הצד השני כניסתו של הנשיא לשעבר משה קצב לכלא כאחד האדם מעידה ש"עוד לא אבדה הדמוקרטיה שלנו". מערכת המשפט הוכיחה את עצמאותה ורגישותה. קצב שהה בבית עד אחרי הערעור לעליון על אף האישומים החמורים נגדו. ענת קם וחנן גולדבלט לא זכו לכך. ומנגד יצחק אהרונוביץ', השר הממונה על שב"ס, לא נכנע לבקשת מקורבי קצב להמיר את הכלא במעצר בית.

התקשורת, שזכתה לביקורת מצד בית המשפט העליון על הסיקור חסר הגבולות של המשפט, יכולה היתה להקל על ייסוריו של קצב אילו היתה מקבלת על עצמה לא ללוותו לכלא כמו, להבדיל אלף אלפי הבדלות, במקרה של כיבוד פרטיותו של גלעד שליט. לאור מערכת היחסים של קצב עם התקשורת ובשל מעמדו, שהפך כפי שציין בית המשפט העליון לחרב פיפיות נגדו - הבקשה נדחתה על הסף.

ניתן להבין את הצורך של קצב לזעוק קבל עם ועולם, אבל הציטוט מתוך "על השחיטה" של ביאליק שנכתב בעקבות הפוגרום בקישינב והשימוש הזול במילים "קרב עקוב מדם", הבהירו שוב שמדובר באדם שתפיסת המציאות שלו מעוותת וחרטה או חשבון נפש לא קיימים בתפיסת העולם שלו.

מערכת המשפט לעומת זאת נהגה בו במידת הרחמים האפשרית, הוא לא נכלא בכלוב של ברזל וגם לא נשלח לכלא היישר מאולם בית המשפט כנהוג בארצות הברית. מוקף פמליה בפתח הכלא קצב התקבל על ידי בכירים בשירות בתי הסוהר. לרגע היה אפשר להתבלבל ולחשוב שהוא הגיע לביקור, אבל אז נטרקה הדלת והקרובים נותרו בחוץ. מעתה יטופל האסיר קצב על ידי רשויות שב"ס, יש לקוות שלא יופצו תמונותיו כמו אלה של העצורה לשעבר מרגול. כאשר מדברים על שמירת כבוד האדם זה המקום לשמרו באדיקות.

מי שזכאית לחמלה היא גילה קצב. היא אינה אשה צעירה, היא אמא לילדים, סבתא לנכדים וייתכן שכדי לשמור על שלמות המשפחה מחלה לו, ואולי שכנעה את עצמה כמוהו שהוא הקורבן. אם בעלה אנס או קיים יחסי מין בהסכמה - בשני המקרים לא היה נאמן לה, והיא עמדה לצדו ברע וברע יותר ושתקה. היום, כשגילה קצב נשארה בבית לבד, אפשר רק לדמיין מה באמת חולף במוחה. כאב, כעס, ייסורים ואולי אולי בנבכי הכרתה גם מעט הקלה.