הסכנות הגדולות שאורבות ב־2012

שנת 2011 תיזכר כשנה שבה רבים מהאופטימיסטים האמריקאים ויתרו על התקווה. נשיא ארה"ב לשעבר ג'ון קנדי זכור כמי שאמר שגל של גאות מרים איתו את כל הסירות. אך כעת, בשעה שהגאות יורדת, הציבור האמריקאי רואה לא רק את הסירות ארוכות התרנים ששרדו את הגאות, כי אם גם את הסירות הקטנות וחסרות ההגנה שנותרו מנופצות לרסיסים.

באותו רגע חמקמק שבו הגאות התרוממה, מיליוני אנשים האמינו שתהיה להם האפשרות ההוגנת לממש את החלום האמריקאי. אך נכון לעכשיו, גם היכולת להגשים את החלום הזה נמוגה. עד 2011 הספיקו אלה שאיבדו את עבודתם ב־2008 או 2009 לגמור את כל חסכונותיהם. גם הטבות האבטלה אזלו. כותרות העיתונים המצביעות על עלייה בהעסקות עובדים עדיין אינן מדביקות את הקצב של מי שנכנסו לשוק העבודה ותרים אחר משרה, או את בני ה־50 ומעלה שכבר איבדו את התקווה להחזיק עוד אי פעם במשרה.

הצנע לא יפתור הכל

אכן, עובדים בגיל העמידה שחשבו שהם יהיו מועסקים עוד כמה חודשים הבינו שלמעשה הם הוכרחו לצאת לפרישה מוקדמת. במקביל, צעירים שיצאו מהאוניברסיטה עם חובות שכר לימוד של עשרות אלפי דולרים אינם מצליחים למצוא משרה. אנשים שעברו לגור עם חבריהם או קרוביהם הפכו לחסרי בית. בתים שנבנו בתקופת המשבר נותרו בשוק או נמכרו במחירי הפסד. יותר מ־7 מיליון משפחות אמריקאיות איבדו את בתיהן.

גם באירופה נחשפו הפנים האפלות של השגשוג הכלכלי של העשור הקודם במלוא כיעורן. בשנה שעברה גבתה ההתעקשות על מדיניות צנע ביוון ובכלכלות נוספות ביבשת את מחירה הכבד, והמשבר התפשט לאיטליה. בספרד הגיע שיעור האבטלה, שעמד גם ככה על 20% עם תחילת המיתון, לשיעור גבוה אף יותר. פתאום הפך מה שנדמה היה כלא אפשרי — סופו של עידן היורו - לאפשרות שרירה וקיימת.

השנה שהחלה צפויה להיות קשה אף יותר. בהחלט ייתכן שארה"ב תצליח לפתור את בעיותיה הפוליטיות ולהסכים על תוכנית תמריצים שתוריד את שיעור האבטלה ל־6% או ל־7% (על 4%–5%, הרמה שעליה הוא עמד קודם לפרוץ המשבר, אין מה לדבר). אך הסיכויים שאירופה תבין שצנע לבדו לא ירפא את כלכלת החברות בגוש היורו קלושים. להפך, צנע רק יחנוק עוד יותר את הצמיחה במדינות. ללא צמיחה, משבר החובות רק ילך ויחמיר, ואיתו גם המשבר הגלובלי שהחל עם התפוצצות בועת הנדל"ן האמריקאית ב־2007.

אם זה לא מספיק, חלק מהשווקים המתעוררים, שניווטו בהצלחה את דרכם בשנות המשבר של 2008 ו־2009, עלולים שלא להצליח לפעול באותו האופן עם הבעיות שאורבות מעבר לפינה. כבר עכשיו ניתן לראות שהצמיחה בברזיל נעצרה, והציתה דאגות בקרב מדינות אחרות באמריקה הלטינית.

יש גם חדשות טובות

החדשות הטובות הן שניסיון לפתור את הבעיות ארוכות הטווח ישפיע באופן מיידי גם על הבעיות בטווח המיידי. למשל, העלאת ההשקעות בפתרונות אפשריים לבעיית ההתחממות הגלובלית תסייע להתניע את הכלכלה, הצמיחה ויצירת מקומות העבודה. בנוסף, שינוי מערכת המיסוי עשוי להביא לחלוקה שווה יותר של ההון בידי הגורמים השונים בחברה, ולאפשר ליותר אנשים לצרוך יותר מוצרים באופן שיתניע אף הוא את הכלכלה ויגביר את הצריכה בכל המגזרים.

הדאגה היא שהפוליטיקה משני צדי האוקיינוס האטלנטי לא תאפשר העברה של צעדים כאלה. ההתמקדות האובססיבית מצד הממשלות ומקבלי ההחלטות בהקטנת הגירעון תביא לקיצוצים בהוצאות על צורכי החברה ותחמיר את חוסר השוויון הקיים גם ככה. כמו כן, קשה לצפות שהצמרת הפוליטית תיגש להעלאת מסים על צמרת המשתכרים בכל מדינה. ניתן אפוא לראות כיצד שנת 2012 תהיה שנה של ניסיונות מצדם של כל המעורבים במשבר הכלכלי הסבוך לייצב מחדש את הכלכלה הגלובלית, מה שיגביר את המתיחות בין המערכת הפוליטית למערכת הכלכלית. לאור כל הבעיות הללו, יהיה לנו מזל אם לא נראה את השלכות המתיחות הזו כבר ב־12 החודשים הקרובים.

הכותב הוא חתן פרס נובל לכלכלה ומרצה לכלכלה באוניברסיטת קולומביה

פרוג'קט סינדיקט 2012, מיוחד ל"כלכליסט"