המחיר האקולוגי של הצמיחה

כדי להבטיח עתיד הגון לכלל האוכלוסייה, לא מספיק לטפל רק בסוגיית אי־השוויון. דו"ח אוקספם מציג גם תמונת מצב מדאיגה הנוגעת לאופן שבו הפעילות הכלכלית של מדינות ה־G20 מכלה את המשאבים הטבעיים של כדור הארץ, מזהמת את הסביבה, ומונעת מחלק גדול מאוכלוסיית העולם ליהנות מפירות הצמיחה הכלכלית.

ב־2010, כחלק מהמחויבות לצמיחה משותפת, מדינות ה־G20 התחייבו ל"צמיחה ירוקה", כזו שמנתקת בין צמיחה כלכלית להשחתה סביבתית. המנוע העיקרי מאחורי הצמיחה המהירה של כלכלות ה־G20 הוא פליטת פחמן דו־חמצני, כשבמקביל הן משתמשות ב־95% מהמשאבים הטבעיים שכדור הארץ מסוגל לחדש כל שנה.

בפועל, אף לא אחת מבין מדינות ה־G20 הוכיחה עד כה כיצד ניתן להציג הכנסות גבוהות לצד שימוש נכון במשאבים הטבעיים. כמה מדינות בעלות הכנסה ממוצעת בינונית הצליחו להפחית את התלות בכליון משאבים לצורך צמיחה. מקסיקו, למשל, הצליחה בשנים 2001–2007 לגרום לתמ"ג שלה לצמוח בשיעור גבוה פי ארבעה מהקצב שבו עלתה פליטת הפחמן הדו־חמצני של פעילותה.

ההשחתה הסביבתית פוגעת בכולם, אולם את המחיר הכבד ביותר משלמים העניים, ששינויי האקלים המסוכנים וההידרדרות הסביבתית הכללית מכים בהם בעוצמה גדולה יותר. לא רק שהעניים תלויים במשאבים הטבעיים לחקלאות, לדיג או לרעיית צאן, אלא שהם גם לרוב חיים במקומות המושפעים יותר משינויי האקלים.

הצורך לרסן את הפעילות הכלכלית כך שלא תזיק לקיימות הסביבתית מטריד לא רק את מנהיגי ה־G20. לכן, ביוני הקרוב צפויים מנהיגי העולם להיפגש בריו דה ז'נרו כדי לבחון את קצב ההתקדמות העולמי בנושא.