פרשנות: אין דין ואין דיין לפרקליטות

טיוטת הדו"ח שהציג היועמ"ש יהודה וינשטיין נולדה בין שתי מחלוקות: בין הפרקליטות ומבקריה החיצוניים ובתוכה פנימה. את הביקורת החיצונית מובילים אישים כאמנון רובינשטיין, דניאל פרידמן ואחרים, ועיקרה: אין דין ואין דיין לפרקליטות. לא ייתכן שבית המשפט (בפרשת הדסק הרוסי) או מבקר המדינה (בהאזנות הסתר בפרשת רמון) יכתבו דברים קשים ונוקבים על התרשלות פרקליטות בכירות (דוגמת טלי נג'רי ואראלה סגל־אנטלר), והשתיים יקודמו לתפקידים בכירים.

כשמנסים לארגן תרעומת לבקרה אפקטיבית, מתגלים קשיים אמיתיים: האם ניתן להעניש פרקליט על טעות בשיקול דעת או על רשלנות, ומה יהיו השלכות הביקורת על תפקוד הפרקליטות תחת מבול פוטנציאלי של מתלוננים סדרתיים שיבקשו לרסקה?

הפרקליטות מבקשת להימלט אל מנגנון בדיקה מערכתית שיסונן בידי ראשיה. חברי הכנסת מתנגדים ומבקשים בודק עצמאי, בלתי תלוי ובעיקר בלתי מוגבל בידי ראשי המערכת.

במחלוקת הפנימית הכריע וינשטיין בעד המודל הרחב (יחסית), ופרקליט המדינה משה לדור תמך במודל הצר. הוא כלל לא מבין מדוע צריך את כל זה. אז הנה התשובה: אם לא היית מקדם פרקליטות שביהמ"ש ומבקר המדינה קבעו כי התרשלו בתפקידן, אולי באמת לא היה צורך.