השבוע/ הקטר של המדינה

ביום שלישי בבוקר בתי החולים בדרום הארץ היו על סף קריסה. ידיעה שאינה תופסת כותרות בימים בהם פיגועים רודפים מטרות ישראליות בחו"ל וויטני יוסטון מוצאת את מותה באמבטיה בהוליווד. האחיות בסורוקה נטשו מחלקות עם תפוסת יתר ובית החולים קפלן הפנה חולים לחדרי מיון בבתי חולים במרכז הארץ, כאילו ששם יש מיטות פנויות. ובכל זאת נמשיך את הסיפור. אם מישהו מהחולים בדרום ביקש להגיע ברכבת לבית חולים במרכז הארץ, ועד עובדי הרכבת דאג להרוג את הרעיון באיבו ויצא לנפוש בנהריה.

כשהרופאים המתמחים התפטרו המדינה הגדירה את התפטרותם בלתי חוקית. הם כונו על ידי משרד האוצר פורעי חוק וננזפו על ידי בית המשפט העליון. עובדי הרכבת לא התפטרו. הם צפצפו על החוק ועל ציבור הנוסעים. גילה אדרעי, יו"ר ועד עובדי הרכבת, הגיעה לדיון בבית הדין באיחור של חצי יום לאחר ששלוש פעמים הפרה את צו בית הדין.  

מיותר לומר שמילת התנצלות כלפי ציבור הנוסעים לא נשמעה מפיה של ה"אחראית על הרכבת" לשון הגב' אדרעי. בשנת 2011 על פי דו"ח פנימי של הרכבת היו 663 ביטולי נסיעות בשל שביתות, תאונות ושיפוצים. האם יש סיבה מתקבלת על הדעת, שמצדיקה שליטה של קבוצה כוחנית על אחד מעורקי החבורה החשובים במדינה? יו"ר ההסתדרות עופר עיני, שהֲגֱג תחת כל עץ רענן למען עובדי הקבלן, השתתק ביום שלישי, כנראה הצטרד. ביום רביעי אחר הצהריים, הבין עייני שאדרעי הצליחה לגרום לאחרוני התומכים במאבק לחבב את אורי יוגב. הוא שתה תה עם לימון וקבע להיפגש עם שר התחבורה.

וכאן כדאי להבהיר. העובדה שגילה אדרעי אינה חוששת לאבד את מקום עבודתה, ונוהגת זלזול בציבור הנוסעים היא שגיאה של השיטה השבויה בידי ועדי עובדים מגלומניים. האם לא הגיע הזמן שמדינת ישראל תשחרר את הציבור מעונשם של אלה?

השאלה מופנית בעיקר לתשומת לבם של שר התחבורה וגם לראש הממשלה, אבי תורת ההפרטה, שמכהן בין יתר משימותיו גם כשר הבריאות, שם החלה כזכור הנסיעה ההיפותטית ברכבת. ההסכם שנחתם עם הרופאים היטיב עמם במעט, אבל לא שיפר את מצבה המדאיג של מערכת הבריאות הציבורית, שנותרה כמו הרכבת - חולה, אפילו חולה מאוד.

ראש הממשלה עסוק בימים אלה בעניינים אחרים. מטעמים ברורים לא ניתן לפרט במה עסוק ראש הממשלה, אבל אם תתבוננו בפניו שעה שהמילה איראן מתעמתת עם לשונו תוכלו להבין בעצמכם. אלו הרגעים בהם ראש הממשלה נראה במיטבו. הוא מכווץ את המצח, מיישיר מבט למצלמה ולנו כמו לאחמדיניג'אד נותר רק להביט בציפייה בשעון. מתי תגיע השעה כשהכל יהיה מאחורינו? העומסים בבתי החולים, השביתות ברכבת... שוב נתחיל מחדש כמאמר השיר.