צילום: איה בן עזרי
7 ליום האשה הבינלאומי
"כלכליסט" מציג: ממחאה פוליטית, דרך יצירת אמנות קלאסית ועד מוזיקה חדשה ומסעות ג'יפים אתגריים - נשים מגדירות את עצמן בעולם משתנה
"מים ואהבה"
מהפכת האביב הערבי נתנה השראה גם למרד נשי, אבל נראה שכרגע הוא מתרחש רק בקולנוע
סרטו החדש של הבמאי היהודי רומני ראדו מיכליאנו ("הקונצרט") הוא סיפור על מאבק לעצמאות נשית בכפר קטן בצפון אפריקה. הסרט, בהשתתפות היאם עבאס וסאלח בכרי, מספר על נשות כפר שבמשך שנים סוחבות על כתפיהן דליים עמוסי מים מראש גבעה גבוהה, ומחליטות יום אחד שנמאס להן. באומץ רב הן יוצאות כנגד מסורת ארוכת שנים ומציבות בפני הגברים שלהן אולטימטום: עד שלא יתחילו לשאוב מים בעצמם, אין סקס או כל טובה מינית אחרת. בניגוד ל"פרידה" האיראני, שעוסק גם הוא במעמד האשה בעולם הערבי, אין כאן תסריט מרומז וסגנון מינימליסטי. מיכליאנו רוקח ביעילות תערובת סנטימנטלית של נופים אקזוטיים, שמאלץ רומנטי וסקס אפיל של ארט־האוס למתחילים, אבל הכל למען מטרה חברתית ראויה. "מים ואהבה" הוקרן במסגרת התחרות הרשמית בפסטיבל קאן האחרון, על רקע הפגנות האביב הערבי בעולם. מיכליאנו הבהיר אז שסרטו קורא אל הדגל נשים בעולם הערבי לקחת יוזמה ולהילחם על מעמדן. "מהפיכה אינה מתרחשת רק ברחוב", הוא הסביר, "אלא גם בבית. צריך לטלטל ולשנות גישות מסורתיות ומנהגים ישנים". הבעיה היא ש"מים ואהבה" הוא לא יותר מאשר אגדה קולנועית המכוונת בעיקר לרגש או להצחקת הקהל. כשנשות הכפר פותחות בסרט בשירה ובריקוד בסגנון המיוזיקל, נדמה כי כוח נשי בעולם הערבי אינו יותר מאשר אשליה בדיונית.
אוהד לנדסמן
"צעדת השרמוטות"
הצעדה שתתקיים בשבוע הבא לראשונה בישראל, נועדה להבהיר שאלימות מינית אינה קשורה ללבוש
"צעדת השרמוטות" הראשונה בישראל, שתצא ביום שישי 16 במרץ מגן מאיר לכיכר רבין בתל אביב, מזמינה נשים וגברים להצטייד במצב רוח לוחמני, בגדים חושפניים ושלטי מחאה שמבהירים: הטרדה מינית אינה קשורה לבגדי הקורבן אלא לאלימות התוקף. "צעדות שרמוטות" (SlutWalks) החלו בקנדה והתפשטו בכל העולם בשנה האחרונה. הצעדה הראשונה נערכה ב־3 באפריל 2011, במחאה על דברי קצין משטרה שנאם בכנס לנפגעות תקיפה מינית בטורונטו, והמליץ לנשים שרוצות להימנע מאונס "להפסיק להתלבש כמו שרמוטות". עד היום נערכו עוד צעדות נגד אלימות מינית ברחבי קנדה, ארצות הברית, אירופה, ניו זילנד ואפילו בהודו. מארגני הצעדה בתל אביב מתכננים להוסיף לה מחאה מקומית ייחודית (כנגד הדרת נשים ומשמרות הצניעות), ולארגן בשבועות הקרובים צעדות נוספות בחיפה ובירושלים. המעוניינים להשתתף בצעדה מוזמנים להגיע בחמישי בערב (15 במרץ) לגן מאיר, שם יכינו שלטי מחאה ויקבלו הנחיות אחרונות לפני הזינוק בשישי בבוקר.
פרטים: tinyurl.com/873chns.
קרן צור
ג'ואנה ניוסום
המוזיקאית המחוננת מוכיחה שאפשר לשלוט ולשדר עוצמה גם כשאת נראית ונשמעת כמו פיה שברירית
כשג'ואנה ניוסום פורטת באצילות על מיתרי הנבל המפואר שלה, קשה שלא להקשיב לצלילים הבוקעים ממנו דרך האצבעות העדינות שלה. גם קשה לא להקשיב לצווחות המרטיטות שבוקעות מגרונה של האשה הקטנה וסמוקת הלחיים. בדרכה הייחודית היא כותבת ומלחינה מוזיקה נשית וחמה, מלאת רוך וכמעט מלאכית. הטקסטים שלה מגיעים מסיפורי חייה המורכבים והמפותלים, בתוך שכבות של צורות וצבעים, והיא תמיד מצליחה, גם באלבומיה וגם על הבמה, ליצור אווירה אקספרימנטלית, ייחודית ורומנטית. למרות המראה החיצוני השברירי והעדין שלה, היא מצליחה, בנוכחותה ובקולה מלא ההבעה, לייצר עוצמות בלתי נתפסות ולהפנט את הקהל שלה בגינונים משונים. בעזרת קסמה האישי היא מצליחה לשלוט בכל המתרחש סביבה באופן מוחלט, אף על פי שהיא שקועה ומרוכזת אך ורק בעצמה ובמוזיקה הנפלאה שהיא מפיקה. ניוסום אף פעם לא השתייכה לקטגוריה מוזיקלית מסוימת, ואפשר למצוא במוזיקה שלה שעטנז של אלמנטים פולקיים, מקצבים אפריקאיים, אמריקנה, ווייט גוספל ואוונגרד. הקריירה שלה החלה לפני עשור, ב־2002, עם המיני־האלבום הראשון שלה "Walnut Whales". שנה לאחר מכן יצא אלבומה הרשמי הראשון "The Milk Eyed Mander", שסימן את הפריצה שלה. כיום, לאחר שלושה אלבומים רשמיים ושלושה מיני אלבומים, היא ממשיכה ליצור ולהופיע, לפעמים עם הלהקה הנפלאה שלה, ולפעמים לבדה, רק היא, הנבל והפסנתר. בספטמבר 2010 הופיעה ניוסום במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב, והותירה בלב המעריצים בארץ תקווה שאולי יום אחד תשוב לכאן ותרגש כמו אז.
נטע שמעוני
טיולי נשים
רק בישראל: האחווה שנוצרת בטיולים ובמסעות אתגריים של נשים היא המקבילה הנשית לאחוות המילואים
כשמסע מלכת המדבר יצא לראשונה ב־1999, השתתפו בו 50 נשים. רק בשנת 2005 החל לגדול מספר המשתתפות, והוא הוכפל עד פי 16. למיונים לקראת מלכת המדבר בהימלאיה, שייצא בעוד כמה חודשים, כבר נרשמו 1,600 נשים, ו־800 מתוכן יחרשו את הודו בג'יפים, יבשלו לעצמן אוכל וילונו בבתי מקומיים או באוהלים שיבנו לעצמן. למה?
"הסיפור של מלכת המדבר צמח בד בבד עם האבולוציה של נשים בעולם הגברי", אומר דמיאן יפה, מנכ"ל חברת הטיולים החברה הגיאוגרפית - ברק אפיק. "אומרים שאין ייצוג לנשים בכנסת, שאין מספיק מנכ"ליות ושהמשכורות של הנשים יותר נמוכות. לכן הנשים רוצות להתפתח ולהוכיח את עצמן, אפילו בדרך קיצונית, אפילו בלי לדעת לאן נוסעים, העיקר להירשם ולצאת למסע".את האחווה שהנשים מרוויחות בטיול השנתי הזה, עשרה ימים אינטנסיביים של שיחות, מחוות קטנות ועזרה הדדית, הן לא יכולות למצוא במקום אחר. השירות הצבאי שלהן פחות מגבש מזה של גברים, ואין להן מילואים. ההקבלה אינה מקרית. נציגי החברה הגיאוגרפית רצו לייצא את הקונספט לאירופה, ערכו מחקר ומצאו שהנשים שם לא מחפשות את החיבור האינטימי־נשי שיש בטיולי הנישה האלה. בעולם האמיתי, שבו נשים צריכות לפלס את דרכן, הן פחות מפרגנות זו לזו, ונשות עסקים מספרות לא פעם כמה קשה להן לטוות רשת קשרים אמינה וארוכת טווח. לטיולי האתגר הן מגיעות אחרי שכבר הוכיחו את עצמן, ולא במקרה טווח הגילים של המטיילות נע בין 40 ל־50. נשים בגיל הזה כבר יכולות להשאיר את הבעל עם הילדים הבוגרים, ויכולות להרשות לעצמן לשלם כ־3,500 דולר, בלי שיצטרכו לחסוך מהמשפחה, אפילו אם החיסכון למען המטרה ארך שנתיים־שלוש. אחרי שחילצו ג'יפים מהבוץ ועיבדו שדות זרים, הן גילו את החברות האמיתית, ומרשות לעצמן לעזור ולהיעזר אחת בשנייה גם בבית.
תמר וילרפורט
מונה ליזה
האיקון הנשי מספר אחת באמנות תפס חיים משל עצמו, עם עותק חדש שנמצא במדריד ומסעיר את העולם
קשה להאמין שהגברת ליזה גרארדיני, רעייתו של סוחר בדים מפירנצה מתחילת המאה ה־16, תיארה לעצמה שתהפוך לאיקון הנשי מספר אחת בעולם האמנות. בזכות היצירה של לאונרדו דה וינצ'י משנת 1507, שהדמות המופיעה בה מיוחסת לגברת הנ"ל, מכירים אותה היום כנראה בכל בית בעולם בשם "המונה ליזה". ספק אם אשה אחרת עלי אדמות תזכה אי פעם לאותה כמות המילים שנאמרו ונכתבו על החיוך, העיניים והידיים של אותה הגברת, שגם בימים אלה מהווה את מוקד המשיכה המרכזי למבקרים במוזיאון הלובר בצרפת שהיא מוצגת בו. בתחילת פברואר התגלה עותק נוסף של אותה מונה ליזה במוזיאון הפראדו במדריד, שבה נראית אותה הגברת בגרסה צעירה ורעננה יותר. מאז שנחשפה היצירה הנוספת, שאוחסנה עד אז במחסני המוזיאון, ניתנו השערות ופרשנויות רבות ומגוונות לקשר שלה אל היצירה המקורית. במוזיאון שיערו כל השנים כי היצירה היא העתק מאוחר יותר של המקור, אבל לאחר שעברה רסטורציה הבינו שזו יצירה בת אותה התקופה. הפרשנות הכי עדכנית מייחסת את יצירתה לסלאי, האסיסטנט של דה וינצ'י, שיש הטוענים כי היה גם מאהבו. לפני כשבועיים נתלה העותק הנוסף להצגה במוזיאון הפראדו, ובאמצע חודש מרץ הוא יועבר למוזיאון הלובר, שם ייתלה לצד היצירה המקורית בעבור תערוכה זמנית. כך הוכח סופית שהאשה המסתורית ביותר בתולדות האמנות מעניינת בפני עצמה, גם אם צוירה בידי אמן לא ידוע.
רעות ברנע
משחקי מגדר במילאנו
עולם האופנה מחפש עדיין את האיזון הנכון בין המינים ומערבב בין סטריאוטיפים גבריים ונשיים
במאה ה־19 סגנון הלבוש המקובל באירופה לנשים כלל בדים דקים שלא התאימו לאקלים הקר, מחוך שהדגיש את החזה והמותניים ומאידך החליש את שרירי הגב ואת יכולת הנשימה. הנשים החלשות והמתעלפות של המאה ה־19 לא נראו באופק מתחילת שנות העשרים, אז הן השתחררו מהמחוך והחלו ללבוש מכנסיים. היום, האשה הפוסט מודרנית, שממלאת שלל תפקידים גבריים לכאורה, מחפשת מלתחה הולמת, שתשדר עוצמה מבלי לוותר על נשיות, נוחות ומידה של רכות. המעצבים ובתי האופנה המובילים מנסים כבר שנים להתמודד עם השלכות המהפכה הפמיניסטית ולספק לה מענה. בשבוע האופנה האחרון במילאנו, שהציג את קולקציות סתיו חורף 2012–2013, פנדי הציגו מראות מבדים נוקשים כשריון לצד מראות ששילבו אלמנטים נשיים, ובהם קפלי פליסה בחצאית שצדה האחר עשוי בד קשה ובוהק. הכתפיים והזרועות הותפחו ליצירת מראה גדול, והמותניים הודגשו בעזרת חגורות עבות כמחוך, אבל כזה שאינו חונט.
בתצוגה של מקס מארה בלט בעיקר עיצוב שערן של הדוגמניות, שהוצמד לקרקפת במראה אנדרוגיני. האיפור היה במראה טבעי, והדגיש בעדינות את העיניים ואת עצמות הלחיים. מערכות הלבוש הזכירו תפקידים גבריים במהלך ההיסטוריה – מלחים, בל־בויז, חיילים, טייסים ואפילו אסירים. רבים מבתי האופנה הציגו מראות שלמים מודפסים, באלמנטים הלקוחים מעניבות ומעולם אופנת הפנאי הגברית, שכמו ביטאו שיח בין השינוי במעמד האשה למעצבי האופנה. פראדה ביטאו זאת בגזרות נשיות ויפות עם בד מודפס נוסח שנות השבעים. הנשים של בית האופנה גוצ'י היו לוחמות שוורים קוסמופוליטיות או סוכנות מוסד, ולצדן נראו מראות מסוג פאם פאטאל. מוסקינו הציג בוקרות מודרניות, ובית ורסצ'ה חימש את נשותיו במחוכים ובגזרות הנדמות כשריון ועשויות עור קשיח או בד, שמולאו בעיטורי צלבים. בתחילת שנות האלפיים נראה שהגווארדיה האיטלקית, ועולם האופנה בכלל, עדיין מחפשים את האיזון הנכון בין אלמנטים מגדריים.
לרה רוטר
השפית הטובה בעולם
בתחום שנשלט בידי גברים, אן סופי פיק מנצחת על מסעדה שמחזיקה בשלושה כוכבי מישלן, וגם מקדמת שפיות חדשות
העובדה שדירוג המסעדנות השנתי של מגזין "רסטורנד" הבריטי וסן פלגרינו, הנחשב לדירוג החשוב בעולם, בחר השנה לכלול קטגוריה חדשה, ולבחור גם שפית־אשה מצטיינת, אומרת הכל. גם בעולם הקולינרי של 2012 תחום המסעדנות העילית עדיין נשלט בידי גברים, ומעטות הן הנשים המצליחות להתברג בפסגה. אפליה מכוונת? לא ממש. זהו תחום קשה ותובעני הדורש מאלו המעוניינים להצטיין בו מחויבות מסביב לשעון ועבודה סיזיפית הרחוקה שנים ארוכות מאור הזרקורים. עבודתה של השפית לא יכולה להיעשות מהמחשב הנייד בבית בשעות הערב, כפי שעושות לעתים אמהות עובדות. היא דורשת נוכחות כמעט מתמדת במסעדה, ומתאפיינת בחוסר גמישות, המקשה על נשים המעוניינות להשתלב בתחום. לכן, אולי, הישגה של השפית הצרפתייה אן סופי פיק (41), שנבחרה בדירוג של 2011 לשפית הטובה בעולם, נחשב ליוצא דופן כל כך. סופי פיק, אם עובדת בעצמה, היא דור רביעי למשפחה של שפים מצליחים. בבעלותה מסעדת Maison Pic בעיר ולנס שבדרום־מזרח צרפת, המעוטרת שלושה כוכבי מישלן - עוד הישג ראוי לשבח, משום שהיא רק השפית הרביעית בהיסטוריה המחזיקה בשלושה כוכבי מישלן. היא גדלה בחדר שמעל למסעדה, ואת ילדותה בילתה במטבח שניהל סבה ואחר כך אביה. במסעדה היא מגישה תפריט טעימות שמחירו 330 יורו לסועד, הכולל מנות כמו דג סי בס עם קוויאר של ג'ק פיק (מחווה לאביה, השף הקודם של המסעדה), צדפות עם טבעות סלרי, צלופח מעושן ופטריות כמהין שחורות, ומנות נוספות המשלבות את שיטות ההכנה הצרפתיות הקלאסיות עם נגיעות עדכניות של גסטרונומיה עילית עכשווית. ב־2001 ייסדה את מועדון "הטבחיות האמהות החדשות" שנועד לאתר, להכשיר ולקדם נשים בענף.
גלי וולוצקי
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה