האמן המבטיח של "כלכליסט"

אמנות הפכה לענף השקעה, כמעט כמו מניות ונדל״ן, וההתעניינות באמנים צעירים בתחילת דרכם, שערך עבודותיהם יעלה עם השנים, הולכת וגוברת. "כלכליסט", הדוגל בעידוד יוצרים בתחילת הדרך, פנה לבתי ספר לאמנות ברחבי הארץ וביקש מהם לבחור את הבולטים מבין תלמידי השנה האחרונה, ולהגיש אותם לתחרות האמן המבטיח של "כלכליסט".

שישה בתי ספר לאמנות נענו לאתגר והגישו לתחרות תלמידים שעובדים בסוגי מדיה שונים: ציור, פיסול, צילום, וידיאו, מיצב ומיצג: בית הספר לאמנות - המדרשה במכללה האקדמית בית ברל; בית הספר מנשר לאמנות בת"א; בית הספר לאמנות מוסררה ע"ש נגר בירושלים; מכון אבני, המכללה לאמנות ועיצוב ת"א; המכללה האקדמית תל חי באצבע הגליל והמכללה האקדמית ספיר בנגב.

"שיתוף פעולה כזה מייצר מעין תו תקן ומעודד סטודנטים לייצר אמנות למכירה", אומר דורון רבינא, ראש המדרשה לאמנות בבית ברל.

למערכת "כלכליסט" הגיעו 27 עבודות: כל תלמיד העביר עבודה אחת, וארבע תמונות של עבודות נוספות. העבודות הוצגו בפני צוות שופטות, שהורכב משמונה בכירות בסצנת האמנות: דרורית גור אריה, מנהלת ואוצרת ראשית של מוזיאון פתח תקווה לאמנות; כנרת פלטי, אוצרת תערוכות מתחלפות במוזיאון ארץ ישראל; נירה יצחקי, בעלת גלריה שלוש בת"א; קרן בר־גיל, אוצרת פרטית ויועצת לרכישת אמנות; נועם סגל, אוצרת חלל האמנות רוטשילד 69 בת"א; נעמי אביב, אוצרת עצמאית וזוכת פרס האוצר לשנת 2011 מטעם משרד התרבות; גבי רון ושרי גולן סריג, מפעילות עמותת "פעילה" המחברת אמנות וקהילה. השופטות התבקשו לבחור את האמן המבטיח של "כלכליסט".

בעמודים הבאים יוצגו ארבע עבודות שבחרו השופטות כעבודות המבטיחות, בהן העבודה של הזוכה ציון אברהם חזן ושבע עבודות נוספות שזכו לשבחים.

 

מקום 1: ציון אברהם חזן 

גיל: 26.

מגורים: תל אביב. עלה לישראל בגיל 7 מארצות הברית, וגדל בשדרות ובאשקלון.

לימודים: מסיים את השנה הרביעית במדרשה בבית ברל. עובד במדיה של פרפורמנס, וידיאו ורישום, ומעורב בכל טכניקה אחרת שהעבודות שלו מצריכות.

 

העבודה שהוצגה: "הצעה לסדר" (מיצג + וידיאו)

"העבודות שלי יושבות על המתח שבין מוסדות של כוח לבין האנשים שחיים בארץ. מבחינתי, חולדאי ואני באותה מלכודת - המכונה שממשטרת את האזרחים תחת מופע של שקיפות. אני לוקח את מופע השקיפות הזה, שמורכב מחומרים של ישיבות המועצה, שנגישים לכולם ביוטיוב, ומפיק ממנו את המקסימום שאני מסוגל. מדובר במין רגע מופרע, שבו אני וחולדאי הופכים להיות מעין צמד שמופיע ביחד. בעקבות העבודה הזאת גם גיליתי שאין לי בעיה עם חולדאי, ואני אוהב אותו הרבה יותר אחרי שהצלחתי להפיק את שיתוף הפעולה הזה. בקיץ האחרון פגשתי אותו במקרה ברחוב, ואמרתי לו שאשמח להראות לו את העבודה, אבל הוא פשוט הסתובב והלך. הבנתי שהחולדאי שאני אוהב הוא החולדאי שאני יוצר בווידיאו. בקיץ האחרון הצגתי את העבודה הזאת, שאת המוזיקה המקורית כתב לה נטע וינר, בתערוכה בבאזל מטעם ה־CCA (המרכז לאמנות עכשווית) שאצרה מעין שלף. העבודה תופיע במהלך אפריל ב־CCA ברחוב קלישר בתל אביב".

 

העיסוק באמנות: "ב־2004 הגעתי ליפו, ואפשר להגיד שהעבודה שלי כאמן התחילה אז. עשרה חברים שלי גרו באותו רחוב - כל אחד מרקע אחר, וביחד דיברנו יותר מחמש שפות. בשנת 2007 פתחנו ביחד מרכז יצירה לבני נוער, והפעלנו אותו שנתיים בתמיכת עמותה יהודית־ערבית בשם סדאקה־רעות. למדתי אמנות מגיל צעיר, אבל המטען הקריטי של הדברים שאני עושה בא משם. בשנה־שנתיים האחרונות יצא לי ולאנשים שהיכרתי בתקופה ההיא להופיע תחת השם 'זמר פלוגות' - קבוצה של אנשים מתחומים מגוונים: תיאטרון, קולנוע, מוזיקה, פילוסופיה, היסטוריה - והמגוון הזה נוכח מאוד כשאני מוציא את היצירות שלי לפועל".

עבודות נוספות: "אני ניזון מרומנים ארוכי טווח עם מושאי היצירה שלי. בעבודה הבאה שלי, שתוצג בתערוכת גמר, אני הולך מסביב למגדל מרגנית, בניין שמזדקר מלב בסיס הקרייה בתל אביב, שטח צבאי שלא נגיש לתושבי העיר. הפעם הרומן הוא עם בניין, ואני בוחר ללכת מסביבו באופן רפיטטיבי, כמו מחזר נואש אחרי מרגנית, הדמות הנשית בצורת מגדל".

השפעות: "המורים במדרשה הם אחת ההשפעות הגדולות והחיוביות ביותר. בין המורים לאמנות ולחינוך יש אמנים מצוינים, שהיה לי מזל ללמוד מהם. מורה שלא הספקתי ללמד איתו, כי מת ב־2008, הוא גדעון גכטמן, שהוא מקור השפעה עבורי. מחו"ל אני מושפע מצמד האמנים גילברט וג'ורג. אני אוהב בייחוד את הסרט היחיד שהם עשו 'העולם של גילברט וג'ורג''. גם קובי אוז המוקדם, באלבומים כמו 'דיסקו מנאייק' או 'נשיקה לדוד' יוצר אצלי הזדהות גדולה, עם ובלי קשר לשורשים ולמקורות".

תוכניות ושאיפות לעתיד: "אני מאוד רוצה לנסוע למדינה דוברת ערבית ולהמשיך ללמוד את השפה, כי אני חושב שזה הכרחי עבור אדם שחי פה, ואני לא מפריד בין הזהות שלי כיוצר לזהות שלי בשאר התחומים. יש לי גם כמה פרויקטים שאני מתכוון להוציא לפועל בשנה הבאה. אני מרוצה מאוד ממה שאני עושה עכשיו, והשאיפה היא לעשות את זה בעוד יותר חופש. מבחינתי, הקריטריון היחיד לבחור בכיוון מסוים הוא מידת החופש שהוא מאפשר לי. השאיפה היא להכיר את המקום שאני חי בו מעבר לגבולות שהמדינה שלנו מוגבלת אליהם - לדעת דברים מעבר לגבולות שרוצים שתדע".

מנימוקי השופטות: "הווידיאו מסקרן, בעל קצב טוב, ופועל במספר מישורים. הוא מתחיל במבט ביקורתי על פוליטקאי, ומסתיים במשהו משוחרר ופרוע שקשור לאמן. העבודה מעלה חיוך ואניגמטית" (קרן בר־גיל).

"השילוב בין וידיאו, מחול, עיבוד מחשב ומוזיקה מייצר פוטנציאל מעניין וסקרנות לגבי המשך ההתפתחות של האמן. אף על פי שאפשר לזהות השפעות של אמנים אחרים, יש גם קול ייחודי וכיוון עצמאי" (שרי גולן סריג).

"שילוב מוצלח בין סאטירה לביקורת חברתית אמנותית" (נירה יצחקי).

מקום 2: שרון מוספי

גיל: 28.

מקום מגורים: כעת בתל אביב, גדלה בנהריה

לימודים: מנשר

 

העבודה שהוצגה: "ללא כותרת" (מיצב עשוי קרשי עץ)

"הפרויקט התפתח מהחומר - קרשים שמצאתי בסביבת המכללה, במקום לאיסוף זבל של בתי מלאכה באזור, ואיתם אני יוצרת מיצבים, פסלים ורישומים בחלל. את הקרשים הראשונים הצמדתי לקיר באמצעות קידוח, זה היה די מסורבל.

בשלב הבא הצבתי את הקרשים על סטנד שמצאתי, עניינו אותי התנועתיות שלו והחללים שנוצרו בין הקרשים. חלק נוסף וחשוב עבורי בפרויקט הוא רישום על גבי נייר של הפסלים, שבו אני מפרקת אותם, מרכיבה מחדש ומייצרת מקומות עניין חדשים שמפרים אותי להמשך תהליך העבודה. אני חושבת שמיצב הוא כמו משחק. מה שמעניין אותי במדיום הזה הוא הניסיון להעביר את המחשבות שלך ואת מה שאתה רוצה להגיד דרך אובייקטים והצבה של דברים".

העיסוק באמנות: "מגיל צעיר ציירתי ורשמתי, וגם בתיכון הייתי במגמת גרפיקה. את הלימודים התחלתי בכלל בעיצוב אופנה כי רציתי לעסוק במשהו יצירתי שייתן לי גם מקצוע. למדתי עיצוב אופנה שנתיים, אבל נראה שזה לא התאים לי. לקחתי שנה הפסקה, חזרתי לנהריה, עבדתי וחסכתי כסף ובמקביל ביררתי על קורסים שונים באמנות. אחותי עשתה אז קורס באנימציה במנשר ובהמלצתה הגעתי לפגישה במקום, שם המליצו לי להמשיך ללימודים מלאים".

השפעות: "אני רואה המון אמנות, אני מאוד מתעניינת וסקרנית, ולפיכך יש להניח שאני מושפעת מהרבה אמנים. בפרויקט הספציפי הזה הושפעתי מהקונסטרוקטיביזם הרוסי, מהזרם המינימליסטי ומאמני הדאדא".

תוכניות ושאיפות לעתיד: "אני לא חושבת הרבה על מה יהיה אחרי שאסיים את הלימודים, אני בעיקר מרוכזת עכשיו בפרויקט הגמר. אבל אחד החלומות הוא ללא ספק להציג את העבודות שלי בתערוכות".

מנימוקי השופטות: "התייחסות מעניינת לאדריכלות ולחלל. שימוש מעניין בחומר והתייחסות טובה למרחב" (שרי גולן סריג).

מקום 3: שיראל ספרא

גיל: 28

מקום מגורים: דור שמיני בירושלים. גדל בבית דתי אדוק וחזר בשאלה לפני שמונה שנים

לימודים: מוסררה 

 

העבודה שהוצגה: "ללא כותרת" (צילום)

 

העיסוק באמנות: "היום אני מרגיש מאוד משוחרר, ולכן האמנות שלי משוחררת, תוך כדי התייחסות לעבר שלי. מגיל צעיר היתה לי גישה לאמנות, אבל רק ציירתי בצבעי מים שהיו לי בבית. ההחלטה ללמוד אמנות התקבלה כשהתחלתי את החיים העצמאיים שלי בבריסל. לראשונה היתה לי עבודה מסודרת והבנתי שאני רוצה ללמוד אמנות עם הכסף. קניתי כרטיס טיסה לארץ ונרשמתי למוסררה".

העבודות: "הגעתי ללימודים בלי רקע, אבל היה לי תיאבון גדול כל כך עד שמהר מאוד הצלחתי לסגור את הפער עם השאר. יש לי את ה'אש' ליצור ולהציג. בעבודתיי אני נוגע בנושאים של שפה, מפות, טריטוריה ומחיקה, תוך התעסקות ברקע ובדנ"א שלי. אני בן למשפחה חרדית לאומית מירושלים, בגיל 20 יצאתי בשאלה. אני מאמין שיש לעבוד בכל התחומים האפשריים בכדי להתבטא ולכן אני עוסק בצילום, ציור, רישום, הדפס, וידיאו־ארט, אנימציה, מיצב ומיצג. אני תומך בגישה שאומרת שכשאתה מערבב בין סוגי מדיה שונים, יש לך הרבה יותר כלים ונופלות הרבה יותר מסיכות".

 

תוכניות ושאיפות לעתיד: "יש לי כמה חלומות - אחד מהם הוא להציג במוזיאון. אני מאוד רוצה להמשיך ללמוד ואחפש מסגרת כשאסיים במוסררה, כנראה בירושלים כי אני מאוד מחובר לעיר ולסצנה שמתפתחת בה".

מנימוקי השופטות: "המתח בין טקסט לדימוי מעניין, יש נטייה לגרפי ועם זאת בולטת מידה של הומור, תוך התייחסות לעולם תקשורת והפצת המידע" (דרורית גור אריה).

מקום 3: שולמית ביאלי

גיל: 22

מקום מגורים: במקור מבית אריה. באה מבית שבו האמא דתייה והאבא חילוני. עברה לירושלים בכיתה י', ומאז גרה עם סבא וסבתא

לימודים: מוסררה  

 

העבודה שהוצגה: "אמא עומדת בוואדי" (צילום)

 

העיסוק באמנות: "אני בניתי לעצמי את אורח החיים שלי. אני רואה יופי ומשמעות בדת ומנסה להגיע למה שמתאים לי, למשל לעשות קידוש אבל גם לצלם בשבת. אמא שלי ציירת, ובזכותה התחלתי לצייר בגיל 3–4. את העניין בצילום פיתחתי בחוג בכיתה י', שהעביר צלם בוגר מוסררה".

העבודות: "בחוג שבו השתתפתי בתיכון הצגתי תמונות של אחי הקטן הסובל מאוטיזם. אני יוצרת עבודות על הבית כבר שנים, אבל לא נגעתי בנושא של אחי כבר זמן מה, עד השנה האחרונה. את צילומי הבית אני עושה בשחור־לבן, ומבלי להתכוון הם קיבלו סגנון אפל יחסית. זהו קו שאני ממשיכה איתו הלאה".

תוכניות ושאיפות לעתיד: "יש לי המון חלומות. מעבר לצילום אני עוסקת בציורי גוף ומתעניינת גם בעיצוב אופנה. מפני שאני צעירה ועשיתי הכל בסדר הפוך, אחרי הלימודים אני רוצה לקחת חופש ולטוס להודו. בעתיד אני חושבת גם על הוראה בתחום האמנות".

מנימוקי השופטות: "בולט ניסיון אמיתי לגיבוש שפה, להתמודדות עם מדיום הצילום, תוך התייחסות לתולדות האמנות והפילם נואר. יש יכולת לנסח אמירה, לייצר אינטימית וכנות, תוך שאלה לגבי מעמדו של הצילום כיום" (דרורית גור אריה). 

עבודות נוספות שהשתתפו בתחרות

אור בוגן, מכון אבני: הושפעתי מציוריו של מגריט, במיוחד מהציור "הנאהבים" שבו נראים זוג המתנשק בפנים רעולות. אם בציורו של מגריט מדובר בזוג אשר נמנעת ממנו היכולות לחוש, בצילום מדובר באישה, יפה, כמו האהבה, אך היא איננה יכולה לחוש דבר, פניה רעולות והיא חסרת אונים. מאחורי האישה, אשר יושבת על המזרקה מופיע שלט של חסידי אומות העולם וברקע נראה בניין העירייה.

 

איילת קורן, תל חי: האמנות חושפת אותי. את מי שאני. מה רמת השליטה שלי בחומר, מה רמת השליטה שלו בי. בצבעים עכורים, בדימויים שמנסים להיות ריאליסטים אבל הם לא. בחומרים שמוחקים את הבד ולא מכסים אותו בשכבות. במחיקה, בהרס ובניה מחדש. ללא תכנון מוקדם. מהאינטואציה. מהתהליך. אלו הן העבודות שלי.

 

דניאל כהן, מנשר: אני משתדלת לבחון בעבודותי את הגבולות וטשטושם כפי שהם מופיעים בחיי האישיים, בין אם אני מתעסקת במיניות, במגדריות, בגוף או ביחסים. במיוחד אני נהנית לבחון את גבולות הסבל, את הגבול שבין ארוטיקה לניכור ואת הגבול בין הפרטי האישי והאינטימי ,לציבורי.

דפנה סמואל, תל חי: אני מתעסקת בעבודותיי במפגשים בין העולם הפנימי שלי לבין המציאות החיצונית כפי שאני חווה אותה. הציור עבורי הוא מהלך אינטואטיבי שמפגיש אותי כל פעם עם בחירות רעיוניות וחומריות שונות שבבסיסן מסתורין.

זוודיתו יוסף, ספיר: ישנם רגעים שאותם ברצוני להקפיא לזמן מה, אך הרגעים למעשה לא באמת חומקים ונעלמים, אלא קיימים בתת המודע וצצים להבזקים של שבריר שנייה, שאותם אני לוקחת, מעבדת ומחפשת בציר הזמן הפרטי שלי והקולקטיבי, בכדי להנציח אותם ולחולל שינוי קטן ומשמעותי.

טלי ירון, מנשר: העבודות עוסקות בניסיון לשבור את כוח המשיכה או להתנגד לו, ובהקשר לכך בניסיון לאחוז בדימוי של זהות משני קצוות המקל. מחד, הניסיון לשמר את הדימוי של הזהות הקיימת ולחזק אותו, ומאידך, לאפשר את הפירוק המתבקש מהשינוי המתמיד בו אנו חיים.

 

יעל המאירי, המדרשה: לפעמים זה נראה אלים אבל זה לא ולפעמים זה נראה לא אלים אבל זה כן. בצילום אני מתעסק בבינאריות מגדרית ומקומית ומבקשת להרחיב אותן.

לירון הרמתי, מכון אבני: בעבודה זו מקור ההשראה שלי הוא הספר- "הוא הלך בשדות" של משה שמיר. אני מנסה לחבר בעזרת החומרים איזשהו מראה מוכר כביכול (כמו של תיבת תהודה של רמקול) אבל מוזר, שאינו ברור עד הסוף מה הוא וקורא לזה בשם- "מחסנית", עם כל האסוציאציות ששם זה מסמל.

 

לירון יערי, ספיר: עבודה זו ועוד עבודות נוספות שלי עוסקות בעובדי כפיים ופועלים, שלרוב אנו מתעלמים מהדמות והאישיות ורואים בה "פועלת" ותו לא. בעבודותיי חשוב לי לרגש את הצופה לגעת בנקודות שרבים לא נוגעים לגרום לצופה לעצור ולחשוב,להעביר לצופה את רגשותיי ותחושותיי.

 

מאיה איסק, תל חי: הציור שלי עוסק בתהליך שאני עוברת במפגש של נקודות קיצון, מרכז ופריפריה, מרחב אורבני לעומת מרחב כפרי. את הדחיסות האינטנסיבית של העיר אני נושאת בתוכי גם במרחבי הצפון והדבר בא לידי ביטוי באמנות שלי.

 

מאיה סמירה, מנשר: עבודות הצילום והוידיאו שלי מתעסקות בגוף ובמרחב, תוך התייחסות אל הדימוי ואל שאלות ייצוגו במדיה.

מיכל הררי, מוסררה: במהלך השנתיים האחרונות אני מצלמת בעיקר את עצמי. עולמה של הנפש תמיד העסיק אותי בעיקר בגלל שאני סובלת ממנו. אני משתמשת במדיית הצילום כדי ליצור את העולם הדמיוני שלי, את הפחדים, המחשבות, התחושות והחרדות.

 

מיכל טוביאס, מוסררה: הנושא המרכזי בעבודה שלי הוא ההתכלות, שמעניינת אותי כמקום ריק, חסר, שמנסה לדבר על מי או מה שצריך היה להיות שם. ישנה ההתכלות האורגנית של הדברים אך ישנה גם היעלמות שאנו מיצרים בעצמנו, על הגוף שלנו, דרך תכתיבים של אסתטיקה או יופי שאנו בוחרים לאפיין את עצמנו דרכה.

 

נוף יובל, תל חי: נולדתי וגדלתי בקיבוץ רמת יוחנן, בת רביעית במשפחה בת שישה ילדים (חמש מהן בנות).הציור נותן מקום מפלט מחיי היום-יום, מקום שבו אני יכולה לעשות כל מה שאני רוצה ולהיות מטורפת מבלי שיעצרו אותי.

 

נור לונסקי, מנשר: העבודות שלי עוסקות בשחזור רגעים מהעבר מתקופות שונות בחיי, ובהם עובר קו דק שמפריד בין דמיון למציאות. תהליך העבודה הוביל אותי לעיסוק בחיפוש אחר דמות גברית דרך גירוי הצופה תוך ניהול דיאלוג איתו.

 

נסיך קטן, המדרשה: חלק מתערוכה שעסקה במושג ייהרג ובל יעבור הכולל 3 עברות חמורות - גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. החלק הזה של העבודה מתייחס לשפיכות דמים - אוננות המוגדרת כרצח. הדמות בסרט חיה בעולם אישי וסגור (המגזר החרדי), ולמרות שזהו עידן אינטרנטי אין באפשרותו לספק את עצמו והוא מוצא תנחומים בסילואתה של אישה המצוירת על משחת הגילוח שלו.

 

עדי זילברמן, מכון אבני: בעבודות אני עוסקת בפצע שעדיין לא הגליד דרך קריעת ופציעת הנייר, הדבקה, ניסיון לעוות דמויות ממגזינים וליצור אותם מחדש מנקודת מבטי. הושפעתי מאוד מהצלם ג'ואל פיטר ויתקין - אני מנסה ליצור עולם מתעתע, נראה ובלתי נראה, שקוף ואטום, להכניס ולהוציא את עצמי משם אל תוך הנייר ואל תוך המגזין.

 

עינב מוצפי, תל חי: אני מציירת בעיקר ציורי שמן, המאופיינים בסגנון סוריאליסטי, אקספרסיבי, עם נטייה לכיוון הגיאומטרי.

 

עפרה אוחנה, המדרשה: הציור 'קסם' הוא אחד מתוך קבוצת ציורי נוף פנוראמיות, בהם הנוף משרת את העיסוק בפעולות הציור. העיסוק בדימוי הוא משני לעיסוק בציור ובסוגיות פורמליסטיות, האופן שבו הדימוי הופך לכתם, צורה וקו. הציור אינו מתאר מציאות נאמנה אלא מייצר מציאות חדשה פתוחה ומזמינה למרחב התבוננות

רות אלוני, מכון אבני: העבודה הינה חלק מסדרת צילומים העוסקים ביחס בין הפנים והחוץ באמצעות צילום של צילום מבעד חורי הצצה. תהליך העמדת הצילום מאחורי דלת וצילומו מחדש דרך חור מנעול מאולתר הביאו ליצירת הצילום "גולגולת". פעולת הצילום הופכת לסוג של מפתח פרשני להתרחשות בפריים החדש שנוצר, וביטוי הניגודיות החריף בין החיים למוות.

 

רותי דה פריז, המדרשה: הצמה בוקעת מתוך הקיר. היא תלויה ורופסת - פרט מתוך מיצב שעוסק ברפיסה של החומר כמצב רגשי. באופן זה חדל הקיר לשמש כרקע ניטראלי, ומתפקד כגב האובייקט, הוא מנכיח עצמו וביטויו נעשה חלק אינטגראלי בעבודה.

רעות גמליאל, מכון אבני: הייתי מציירת בעבר הרבה יותר, אולי כי לא ידעתי אז כמה שמדיומים אחרים יכולים להביא אותי לסיפוקי בצורה אחרת לגמרי. כיום אני מתעסקת בוידיאו ארט ועבודות פיסול-אינסטליישן (שלרוב כוללות סאונד). קיים אצלי בעבודות השילוש הקדוש בחיי שהוא, המשפחה, הדת והעדה - הסדר לא משנה כל כך.. אני מאוד משתדלת להקשיב לאינטואיציה האישית שלי, נותנת לה הרבה מקום בעבודות.

שקד שמיר, ספיר: בעבודותיי אני עוסקת פעמים רבות בזיכרונות וביחסים בין העבר וההווה ואני משתמשת בצילום כנקודת ההתחלה לעבודה. יצירה זו נוצרה כמחווה לסדרת צילומים של צלם העיתונות ניר כפרי שתיעד משפחה פלסטינאית מצפון השומרון המשמרת את מסורת ייצור הפחמים.