ששינסקי: "קרנות הפנסיה לא צריכות להשקיע בתחומים מסוכנים"

כאשר פרופ' איתן ששינסקי מדבר על מערכת הפנסיה הישראלית, הוא מתנסח בזהירות: מצביע על בעיות "שיש לתת עליהן את הדעת", על שאלות כלכליות "לא פשוטות" וגם על "שאלות נורמטיביות". ובכל זאת בסוף, מתוך דבריו המדודים בראיון ל"כלכליסט", עולה תמונה מטרידה של ממשלה שמעניקה לחוסכים כרית ביטחון לא מספקת ושל מערכת פנסיה שחושפת את החוסכים המבוגרים לסיכון גבוה מדי.

מדבריו עולים גם קווים כלליים לרפורמה בתחום הפנסיה בישראל - כזו שכוללת, בין היתר, קצבאות זקנה גבוהות יותר מצד אחד, אבל גם תמריצים לעובד מצד שני, וכן תובנה מדאיגה - עידן התשואות הנמוכות בשווקים לא הולך לשום מקום, והמשמעות ברורה: כדי שתצפה לנו פנסיה סבירה בעת הפרישה נצטרך לפרוש מאוחר יותר או לחסוך יותר. כפי שששינסקי מנסח זאת, "אין קסם בדברים האלה".

את הצעותיו שואב ששינסקי מקריירה ארוכה באקדמיה ומחוצה לה, שכללה בין היתר מעורבות ברפורמות פנסיה בדרום אמריקה ובמזרח אירופה, וכהונה בשלל גופים במשק. גם כיום הוא מכהן כחבר בדירקטוריון פסגות קרנות נאמנות. בשנה החולפת ששינסקי היה חבר בוועדות לבחינת גיל הפרישה לנשים ובוועדה לבחינת איתנות הביטוח הלאומי, שתגיש המלצות בקרוב. כך, הוא מכיר את מערכת הפנסיה היטב - ולא תמיד מרוצה ממה שהוא רואה.

קצבה נמוכה בצורה קיצונית

את מערכת הפנסיה בישראל, כמו ברוב העולם, מסביר ששינסקי, נהוג לחלק לרבדים שונים של ביטחון סוציאלי. הרובד הראשון הוא כרית הביטחון הבסיסי שמספקת המדינה לאזרחיה בגיל הפרישה: קצבת הזקנה של הביטוח הלאומי. לקצבה הזאת נוסף רובד שני: הפנסיה שחסכנו במהלך שנות העבודה, בצורת קרן פנסיה או ביטוח מנהלים. אלו שלא נותרים במינוס בסוף החודש יכולים לבחור להוסיף רובד שלישי של חיסכון לטווח ארוך, ולקבל עליו הקלות במס.

כאשר ששינסקי בוחן את הרובד הראשון, קצבת הזקנה שאמורה להגן עלינו בשנות הפנסיה, הוא רואה "מצב קיצוני" כהגדרתו - קצבה נמוכה בסטנדרטים עולמיים. המדד להשוואה הוא שיעור התחלופה - גובה קצבת הזקנה ביחס לשכר החוסך הממוצע. כשמסתכלים רק על קצבת הזקנה, שיעור התחלופה בישראל אינו מרשים: "קצבת הזקנה בישראל, העומדת על בין 2,000 ל־3,000 שקל, לעומת שכר ממוצע של 8,000 שקל בערך, משקפת שיעור תחלופה נמוך מאוד. במדינות אירופה, כמו גרמניה וצרפת, שיעור התחלופה גבוה הרבה יותר ועומד על 50% או 60%".

רמתן הנמוכה של קצבאות הזקנה בישראל חשובה, משום שיש חלקים באוכלוסייה שמסתמכים רק עליהן. "אחוז מסוים מהמשפחות בישראל חי בגיל הפרישה אך ורק מקצבת הביטוח הלאומי", מסביר ששינסקי. "יש לנו אחוז גבוה יותר ממדינות ה־OECD של אנשים שלא משתתפים בכוח העבודה, בעיקר חרדים ונשים ערביות", וזו מציאות שמביאה את ששינסקי לצדד בהעלאת קצבת הזקנה.

כאן נוצרת בעיה: את קצבאות הזקנה מקבלים כולם, גם מי שלא עבד, אבל מממנים אותן רק מי שיצאו לעבוד. "אני לא רוצה להתעלם מהשאלה של התמריצים לעבוד", אומר ששינסקי. "מובן שכלל התשלום יהיה על אלה שעובדים, וזה נותן סבסוד לאלה שמחליטים לא לעבוד". הפתרון שמציע ששינסקי לבעית החלוקה בנטל הוא הפיכת קצבאות הזקנה לפרוגרסיביות פחות - כלומר כאלה שישקפו יותר את רמת ההכנסה. "השיטה שבה הקצבה אינה מותנית בהכנסה גורמת להשפעות תמריץ שליליות - אנשים לא רואים בהפרשות לביטוח הלאומי חיסכון לטווח ארוך, כי אין קשר בין מה שהם יקבלו למה שהם הכניסו". במדינות אחרות, כמו ארה"ב, קצבת הזקנה היא פרוגרסיבית פחות, ומשקפת במידה מסוימת את רמת ההכנסה טרם הפרישה בבחינת "הכנסת יותר - תקבל יותר".

מעבר להפיכת הקצבאות לפרוגרסיביות פחות, ששינסקי מוסיף המלצה שנועדה לתמרץ עבודה עד גיל מאוחר יותר. "ברוב הארצות מאפשרים גמישות מסוימת בגיל הפרישה", הוא אומר, "גם אצלנו, אם אתה דוחה את הפרישה בתקופה מסוימת אתה מקבל קצבה גבוהה יותר. גם זה משהו שראוי לתת עליו את הדעת - האם לא כדאי להגדיל את התשואה על הישארות בכוח העבודה?".

המודל הצ'יליאני ראוי

קצבאות הזקנה הן חלק מהתמונה כאמור, ואליהן מצטרף הרובד השני: קרנות פנסיה או ביטוחי מנהלים, המבטחים כיום לפי ששינסקי כ־80% מכוח העבודה בישראל. בשילוב הרבדים, הוא אומר, "יש בישראל בסך הכל שיעור תחלופה כללי סביר".

ואולם, כפי שלא מעט אנשים גילו לחרדתם בשנים האחרונות, אפיקי החיסכון הפנסיוניים מגלמים בתוכם גם סיכונים, במיוחד אם הם חשופים לשוק המניות. ולכן, ברובד השני של הפנסיה, ששינסקי קורא לבחון איך "לבודד את משקי הבית מהסיכונים". לדבריו, המודל הצ'יליאני שאותו האוצר מנסה לקדם הוא "גישה שהיא סבירה בכללותה". במודל זה, הסיכונים בחיסכון הפנסיוני קטנים ככל שהמבוטח קרב לגיל הפרישה. "אנשים צעירים יכולים להרשות לעצמם להשקיע בנכסים מסוכנים", מסביר ששינסקי. "לאדם בן 25 שמשקיע במניות ויש לו שנים גרועות, יהיו גם כמה שנים טובות עד גיל 65". לכן, הוא אומר, "יש היגיון במודל זה, והשאלה היא האם לאפשר גמישות במודל הצ'יליאני או לחייב בו את כולם. כאן צריך לזכור למה הממשלה מתערבת בביטוח הפנסיוני - כי יש הרגשה שאנשים לא מסתכלים קדימה בצורה רציונלית. הממשלה צריכה להיות מעורבת כדי שאנשים לא יהיו עניים בגיל פרישה. מאותה הסיבה, ראוי אולי להפוך את המודל הצ'יליאני לברירת מחדל".

איך שומרים על החוסכים המתקרבים לגיל פרישה? באילו נכסים בטוחים ניתן להשקיע את הכספים שלהם? אפשרות אחת היא הנפקת אג"ח ממשלתיות מיועדות - אלה, אומר ששינסקי, מהוות מכשיר בטוח יחסית למעט במקרי קיצון כמו של יוון, ולדעתו כדאי לשקול הרחבת הנפקת אג"ח כאלה גם לקרנות החדשות, כדרך לספק ביטוח לכספי החוסכים.

תשואות עגומות הן המציאות

מעבר לסיכון הגלום בשווקים, יש בעיה נוספת המאפילה על האופק הפנסיוני: התשואות שניתן לקבל כיום במגוון אפיקי השקעה הן עגומות למדי. הריביות הנמוכות כבר הובילו מוקדם יותר החודש לקיצוץ בפנסיה של החוסכים בקרנות הפנסיה הוותיקות, ועוד היד נטויה. על פי ששינסקי, צריך להתרגל למציאות זו. "זה המצב בעולם", הוא אומר, "הריביות כנראה יהיו נמוכות. יצטרכו לעשות דברים מאזנים אחרים, כמו השהיית גיל הפרישה והגדלת ההפרשות".

הרפורמה בפנסיה שינתה ב־2003 את פני שוק החיסכון בישראל, והביאה להזרמת כספים מסיבית לשוק ההון. ערב אותה רפורמה, בראיון לסבר פלוצקר ב"ידיעות אחרונות", אמר ששינסקי כי הוא "חרד מהפניית מרבית כספי המבוטחים לשוק ההון החופשי". כמעט עשור לאחר מכן, ואחרי המשבר הפיננסי של 2008, החששות של ששינסקי קיבלו משנה תוקף. "תסתכל על ארה"ב", הוא אומר, "אנשים הפסידו שליש מהנכסים הפנסיוניים וזה עניין טראומתי. לכן אני חושב שאסור להשאיר את הדברים במתכונת שבה אנשים בגיל טרום פרישה עומדים בפני סיכונים כאלה".

ומה עם המשק, האם הוא ראה ברכה מהזרמת כספי הפנסיה אל שוק ההון?

ששינסקי חושב שכן, אך מדגיש: "המטרה העיקרית ואולי הבלעדית של קרנות הפנסיה היא הבטחת ההכנסה למבוטחים. מדי פעם אתה שומע, למשל: 'בוא ניתן שקרנות הפנסיה ישקיעו בתשתיות'. אבל אם התשתיות הן ענף מסוכן זו לא השקעה ראויה, אלא אם כן יש ערבות של הממשלה. אני לא חושב שקרנות הפנסיה צריכות להשקיע בתחומים מסוכנים מדי, בעיקר לא אנשים שקרובים לפרישה".