צילום: יואב גלאי
תקשורת שבויה
הנסיבות הכלכליות לא מאפשרות לתקשורת הפלסטינית עצמאות עיתונאית אמיתית
הרשות הפלסטינית מצנזרת את חמאס, ולהפך
בשטחים הפלסטיניים יוצאים כיום לאור ארבעה עיתונים יומיים, שלושה בגדה המערבית ואחד ברצועת עזה. אין נתונים מדויקים על תפוצתם, אולם ההערכות הן שהתפוצה הגדולה ביותר היא של עיתון "אל־קודס" היוצא לאור במזרח ירושלים. תפוצתו של "אל־קודס" מוערכת ב־25 אלף גיליונות ביום, ואילו העיתונים "אל־איאם" ו"אל־חיאת אל־ג'דידה" היוצאים לאור ברמאללה מוכרים אלפים בודדים של גיליונות מדי יום. גם תפוצתו של העיתון "פלסטין" היוצא לאור בעזה נמוכה ביותר.
"אל־קודס" הוא בבעלות פרטית והוא גם העיתון היחיד שמרוויח. שלושת העיתונים האחרים מפסידים ונאלצים להסתמך על תמיכה משלטון פתח ברמאללה או מחמאס ברצועת עזה. מסיבות פוליטיות, הממשלה ברמאללה לא מתירה להפיץ את העיתון "פלסטין", ביטאון חמאס, בגדה המערבית, וחמאס אוסר להפיץ את עיתוני הרשות הפלסטינית בשטח הרצועה. עם זאת, המהדורות המלאות של העיתונים הללו זמינות באתרי האינטרנט. לרשות הפלסטינית ולחמאס יש ערוצי רדיו וטלוויזיה משלהם, אולם אחוזי הצפייה בהם נמוכים מאוד, ובגדה טוענים בלעג שהיחידים שצופים בהם הם נציגים של ממשלת ישראל שמחפשים ביטויי הסתה וגזענות.
המאמרים הישראליים מתפרסמים בערבית
לצד הידיעות המקומיות, מתפרסמים מדי יום בעיתונים הפלסטיניים תרגומים של עשרות מאמרים שפורסמו יום קודם לכן בעיתונות הישראלית. המאמרים עוסקים בפוליטיקה, כלכלה וחברה, וכותביהם הם עיתונאים, פרשנים ופוליטיקאים דתיים וחילוניים המזוהים עם השמאל ועם הימין. עורכי העיתונים הערביים שנשאלו על כך אומרים שאצל הקורא הערבי יש סקרנות עצומה לגבי מה שקורה במדינת ישראל.
מדוע בעצם? האם זו רק שאלה של "דע את האויב"? תשובה אפשרית אחרת היא שאצל הפלסטינים ובעולם הערבי בכלל קיימת זה שנים תמיהה מדוע המדינות הערביות שייכות ברובן לעולם השלישי, בעוד שישראל מהווה מבחינתם דוגמה לחברה מצליחה מכל הבחינות. בעיתונות הישראלית לעומת זאת לא מופיעים כלל תרגומים מהעיתונות הפלסטינית והערבית. בישראל מתרגמים מעיתונים אמריקאיים, בריטיים וצרפתיים. אף פעם לא מעיתונים ערביים. האם אצלנו בישראל אין שום רצון לדעת מה מתרחש בקרב 300 מיליון הערבים המקיפים אותנו?
תגובה אחת לכתיבת תגובה