זה או אנחנו או הפנסיה

1. לא מזמן קיבלתי את הדו"ח השנתי של הפנסיה שלי. אחרי חודשים של התעסקות בדמי הניהול, בתשואות ובאותיות הקטנות של החיסכון שלנו, השתוקקתי לראות מה דו"ח הפנסיה שלי יבשר לי.

אז ככה: מאז שהתחלתי להפריש לפנסיה הצלחתי לצבור 111 אלף שקל. אני מודה כבר עכשיו, זה חיסכון לא רע לגיל 31. אני מכיר לא מעט אנשים בגילי שהצליחו לחסוך סכום קטן בהרבה. וכאן בדיוק טמונה הבעיה: אפילו הסכום הזה, או יותר נכון החיסכון הכולל הצפוי לי על בסיס הסכום הזה, לא יאפשר לי בגיל הפרישה את רמת החיים שאני חי בה עכשיו, רמת חיים של משפחה טיפוסית ממעמד הביניים. למעשה, גם סכום גדול פי עשרה - מיליון שקל - לא יספיק בבוא היום. הוא לא יספיק משום שעד שאגיע לגיל הפרישה, הוא יצטמק שוב ושוב. פעם יקראו לסיבת הקיצוץ "איזון אקטוארי", פעם "עדכון לוחות תמותה", פעם "שינוי הריבית".

מי שחושב שאני שייך לדור המפונקים הזה, שרק חושב שמגיע לו ומגיע לו, שיעצור לרגע ויחשוב על קצבת הפנסיה שהוא עתיד לקבל כשיפסיק לעבוד. נניח שהיא תהיה 4,000 שקל בחודש (חפשו את עצמכם בטבלה, ותראו שלשם כך צריך להתחיל לעבוד בגיל 25 עם שכר של 7,000 שקל). ונניח שעל כך יתווספו כ־2,000 שקל לחודש בקצבת זקנה מהביטוח הלאומי. האם 6,000 שקל לחודש מספיקים כשהמחירים מסביב רק עולים, כשההוצאה על תרופות ובריאות גדלה, וכשצריך במקביל לעזור לילדים לקנות דירה ולגדל את הנכדים. זו הפנסיה שיקבל מי שיעבוד ממש קשה כל חייו ויצליח לחסוך מיליון שקל. ואפילו זה יהיה יותר מקצבת הפנסיה הממוצעת כיום - 3,800 שקל בחודש.

המחשבה שאם נעבוד קשה כל החיים ונחסוך הרבה כסף לפנסיה אז בטח תהיה לנו פנסיה טובה היא במקרה הטוב אשליה. בשביל להבין למה, כדאי לחזור לרגע לינואר 2003.

2. בינואר 2003, כבמטה קסם, נעלמו בערך 10% מהכספים שחסכו מיליון איש וחצי לפנסיה. באופן מוזר, ההיעלמות הזו לא קיבלה הד תקשורתי או ציבורי ראוי. אולי זה משום שמדובר בקיצוץ שהחוסכים יתחילו להרגיש רק בעוד 20–30 שנה, אולי זה משום שנושא כמו פנסיה זה משהו משעמם, בלתי סקסי בעליל שאפשר להדחיק בקלות. כך או כך, זה קרה. בערך בעוד חודש, אחרי כמעט עשור, זה עלול לקרות שוב.

הסיבה לתספורת הלא נעימה הזו שהפנסיה שלנו עוברת באופן חד־צדדי, בלי שמישהו טרח לשאול את החוסכים, קשורה בפרוצדורה עם שם איום ונורא - "עדכון לוחות תמותה" - שאין שום בן תמותה שיכול להבין איך בדיוק היא עובדת ומה בדיוק היא אומרת, אלא אם הוא עובד כאקטואר.

השורה התחתונה היא פשוטה: אנחנו חיים יותר, ולכן אנחנו מבלים יותר שנים בפנסיה. הגופים שמנהלים לנו את כספי החיסכון - קרנות הפנסיה, חברות הביטוח וקופות הגמל - צריכים לשלם לנו פנסיה לאורך זמן רב יותר. לכן, לדאבון הלב, את הכסף שנחסוך בידי עמל לאורך כמה עשורים של עבודה, יחלקו לנו לבסוף ליותר חלקים, ובכל חודש נקבל פחות. זה מה שעדכון לוחות תמותה עושה לנו. ועדכון לוחות התמותה לא לבד - יש עוד המון דרכים לקצץ את הפנסיה שלנו. הכל מכוונות טובות כמובן - להבטיח שקרנות הפנסיה לא יקרסו, שהמודל ימשיך לעבוד.

באופן די מדהים, עד 2003 הסתמכו קרנות הפנסיה על לוחות תמותה של הביטוח הלאומי מ־1987. עד אז, למשל, הניחו שאשה בגיל 55 תחיה בממוצע עד גיל 81. אחרי שעדכנו את לוחות התמותה, נוספו לתוחלת החיים שלה כמעט שנתיים. במונחים של תשלום פנסיה, זה לא מעט כסף.

למעשה, לפי חישוב שערכו החוקרים רמי יוסף ואביה ספיבק לאחר עדכון לוחות התמותה, הפגיעה בכסף של החוסכים היתה ניכרת. כך, למשל, גבר שהתחיל לחסוך לפנסיה בגיל 25 עם שכר של 7,000 שקל בחודש ספג קיצוץ של כ־20% בפנסיה שלו. קצבת הפנסיה החודשית שלו נחתכה מ־5,500 שקל ל־4,410 שקל בחודש. 1,090 שקל התאדו בבת אחת.

אשה שהתחילה לחסוך לפנסיה בגיל 25 עם שכר של 7,000 שקל בחודש ספגה פגיעה של 10% בפנסיה שלה. במקום לקבל 4,600 שקל כל חודש, היא תיאלץ להסתפק ב־4,160 שקל בחודש בלבד, רק בגלל עדכון לוחות התמותה. ובכל זאת, איש לא יצא לרחובות, איש לא הניף שום שלט. עדכון לוחות התמותה עבר חלק.

3. עדכון לוחות התמותה הוא לא משהו שנוחת משמים. על הפרוצדורה הזו אחראים פקידים בשר ודם, באגף שוק ההון במשרד האוצר, והם פועלים מכוח הרפורמה הגדולה בקרנות הפנסיה שהחלה באמצע שנות התשעים ונמשכה עד תחילת שנות האלפיים. אין בכך כדי לרמוז שהם אשמים במשהו או פועלים מתוך זדון, הם בסך הכל משמרים את המודל שהאוצר בנה במסגרת הרפורמות השונות.

בתמצית, אף שזו דעה שנויה במחלוקת, לכל הרפורמות הללו היתה מטרה אחת: להעביר בהדרגה את עול מימון הפנסיה מהמדינה אל ציבור החוסכים. בסדרה של מאמרים מאירי עיניים בעשור האחרון מראים החוקרים רמי יוסף, אביה ספיבק ולאה אחדות כיצד שלל הרפורמות הללו פגע בחוסכים פגיעה קשה פעם אחר פעם.

עדכון לוחות התמותה הפך לפעולה הכרחית כתוצאה מאותן רפורמות, כדי לשמור על הגביע הקדוש של מודל הפנסיה הנוכחי - "האיזון האקטוארי". אגף שוק ההון במשרד האוצר מחייב את קרנות הפנסיה החדשות לעדכן באופן שוטף את לוחות התמותה שלהן, ומבצע עדכון משל עצמו אחת לשלוש שנים. המטרה היא אחת: שקרנות הפנסיה לא יישארו מאוזנות ולא ייקלעו לגירעון, כלומר שהיקף הפנסיה שהן אמורות לשלם לפנסיונרים לא יהיה גדול מהיקף החסכונות שהופקדו אצלן. אם הפנסיונרים חיים יותר מדי זמן, וצריך לשלם להם לאורך כל הזמן הזה מעבר לתכנון המקורי, קרנות הפנסיה עלולות להיקלע לבעיה.

אין חולק שבתוך המודל הקיים השמירה על האיזון של קרנות הפנסיה היא צעד הכרחי. אם הקרנות ייקלעו לגירעון מצטבר, בסופו של דבר המדינה תצטרך להציל אותן על ידי פרישת רשת ביטחון שתבוא מכיסו של משלם המסים. זה כבר קרה עם חלק גדול מקרנות הפנסיה הוותיקות, אף אחד לא רוצה לעבור את זה שוב - לא האוצר, לא החוסכים ולא משלם המסים.

4. אבל, וזה מה שצריך להטריד את כל מי שחוסך מדי חודש לפנסיה, הכוונות הטובות האלה יביאו אותנו בסופו של דבר לפנסיה מצומקת להפליא בגיל הפרישה. אחרי עשרות שנים של חיסכון נגלה באיחור שאת מה שחסכנו לאורך השנים אכלה האינפלציה, אכלה הריבית לטווח ארוך, אכלו דמי הניהול, אכלו עדכוני לוחות התמותה, אכלו התנודות בשוק ההון, אכלו התספורות של הטייקונים, אכלו הנחות חשבונאיות שהתגלו כשגויות בדיעבד, אכלו הרפורמות של משרד האוצר, אכלו הגחמות של הפוליטיקאים. אז כבר נהיה זקנים ולכן כבר לא יקשיבו לנו, כי מי מקשיב לזקנים.

בסופו של יום, אנחנו נעמוד לבד מול הפנסיה שלנו ונהיה חסרי אונים. מצד אחד חסכנו כל החיים, ואפילו מימנו מכספי המסים שלנו את הפנסיה התקציבית הנדיבה של עובדי המדינה מהדורות שקדמו לנו. מצד שני, הפנסיה שלנו לא תספיק לשמור על רמת החיים שהתרגלנו אליה בשנות העבודה, או על רמת חיים שמאפשרת גם לעזור לילדים לרכוש דירה או לגדל את הנכדים.

אלה עלולות להיות שנים של עוני, שיורגש בעיקר בקרב מי שהיום משתייכים למעמד הבינוני־גבוה. אם זה מנחם מישהו — וזה ממש לא - דווקא ככל שהמשכורת נמוכה יותר לאורך שנות העבודה רמת החיים בגיל הפרישה לא אמורה להשתנות באופן משמעותי, שכן הצירוף של קצבת הזקנה וקצבת השלמת הכנסה במקרה הצורך אמור לאפשר לשמור על אותה רמת חיים נמוכה מלכתחילה, בערך.

לעומת זאת, שכבת מעמד הביניים, ששכרה גבוה בכ־50% מהשכר הממוצע במשק (בסביבות 13,500 שקל בחודש ברוטו), תיאלץ להסתגל לנסיגה של 20% ברמת ההכנסה בגיל הפרישה, בתסריט האופטימי ביותר. אם להוסיף הנחות ריאליות יותר - של משיכת כספי פיצויים מתישהו לאורך שנות העבודה אחרי פיטורים או הפרשה לפנסיה רק על שכר היסוד ולא על כל השכר - רמת החיים עלולה לצנוח אפילו ב־60%.

5. גם לפקידי האוצר ברור שהדרך היחידה להמשיך לקיים את מודל הפנסיה הנוכחי היא לשחוק מדי פעם את הפנסיה החודשית של החוסכים. בתיאוריה, השחיקה הזו יכולה להימשך עד שמהפנסיה יישארו רק פירורים, אין שום מנגנון שעוצר אותה. אם, במקביל, גם קצבאות הזקנה ימשיכו להישחק, בעוד שני עשורים לכל היותר הדור הבא של החוסכים ימצא את עצמו מתמודד עם נטל בל יתואר של הורים עניים שצריך לשאת על הכתפיים.

לכן, מאבק הפנסיה הוא למעשה מאבק כפול - גם על הפנסיה שלנו, וגם על העתיד של הילדים שלנו. בניגוד אלינו, אנחנו לא רוצים שהם ייאלצו לשאת בנטל טעויות העבר. לכן, צריך להתחיל לשנות את השיטה כבר עכשיו. להקים בדחיפות ועדת מומחים בראשות הממונה על שוק ההון שתבחן את מערכת הפנסיה בישראל בראייה כוללת ותיצור מודל חדש שייתן מענה לבעיות.

אחרי כמעט שני עשורים עמוסים ברפורמות בשוק הפנסיה - שרובן טלאי על טלאי - מישהו צריך לעשות סדר. לפשט את מכשירי החיסכון, להפחית את דמי הניהול, לשפר את מצבם של החוסכים ולחשוב כיצד מבטיחים שהפנסיה שלהם, שלנו, לא תהיה קטנה מדי.

מובן מאליו שהכסף בשביל לממן את המודל הזה לא יוכל להגיע כולו משוק ההון - השוק לא מצליח לתת לחוסכים תשואות גבוהות מספיק לאורך זמן בשביל להגדיל את הפנסיה בצורה משמעותית - אלא יצטרך להגיע ממשלם המסים. זו בדיוק המשמעות של הגדרת סדרי העדיפויות מחדש. סביר להניח שמרבית משלמי המסים, שבאופן הגדרתי הם גם עובדים וחוסכים לפנסיה, יסכימו להשקיע את כספי המסים שלהם במטרה הזו.

אלא שהפקידים לא יתנדבו מעצמם להקים את הוועדה הזו. רק הפוליטיקאים יכולים להניע מהלך כזה. והפוליטיקאים, כפי שהוכח יותר מפעם אחת בשנה האחרונה, מניעים מהלכים רק אחרי שהציבור מצמיד להם אקדח של לחץ לרקה.