הצנע רק מוסיף שמן למדורה

בכנס השנתי האחרון של קרן המטבע הבינלאומית היה אפשר לראות באופן ברור שלמדיניות הכלכלית של הקהילה הבינלאומית עדיין אין כל כיוון ברור. מנהיגים פיננסיים - משרי אוצר ועד לבכירים במוסדות פיננסיים פרטיים - חזרו בכנס ההוא שוב ושוב על אותה מנטרה: המדינות מוכות החוב חייבות לעשות בדק בית, לצמצם את הגירעונות, להפחית את החוב הלאומי, ליישם רפורמות מבניות ולקדם צמיחה. פעם אחר פעם הם הדגישו שחייבים להשיב את אמון המשקיעים.

די מדהים לשמוע אמירות מתנשאות כל כך דווקא מאותם אנשים שמעמדותיהם הבכירות בבנקים המרכזיים, במשרדי האוצר ובבנקים הפרטיים הביאו את המערכת הפיננסית הגלובלית לסף קריסה והכניסו אותה לתסבוכת שקשה לצאת ממנה, ואף גרוע מכך - הרי רק לעתים רחוקות הם מציעים איזשהו פתרון לבעיה הבלתי אפשרית הזו. איך אפשר להשיב את אמון המשקיעים כאשר המדינות מוכות החוב שוקעות במיתון? איך אפשר לדרבן את הצמיחה הכלכלית כאשר אין ספק שהצנע יפחית את הביקוש המצרפי, ומצב זה יחמיר אפילו יותר את הפריון ואת האבטלה?

אנחנו כבר אמורים לדעת שהשווקים לא מתייצבים בעצמם. לא רק שהם יוצרים שוב ושוב בועות נכסים שמערערות את היציבות, אלא כאשר הביקושים נחלשים, נכנסים לתמונה כוחות שרק מחריפים את ההרעה במצב הכלכלי. האבטלה והחשש מהתפשטותה מורידים את השכר, ההכנסות והצריכה. יחד, כל אלה מורידים את הביקושים.

יש אלטרנטיבות לצנע

העובדה שאנשים מונעים מעצמם להקים בית - בארה"ב למשל, יותר ויותר אמריקאים צעירים חוזרים לגור עם ההורים - רק מורידה את מחירי הבתים ומעלה את מספר העיקולים. מדינות שיש להן מסגרות תקציב מאוזנות נאלצות לקצץ בהוצאות מפני שההכנסות ממסים יורדות - מצב שמערער את הכלכלה באופן אוטומטי, אבל משום מה לאירופה, בטיפשותה, אין בעיה לאמץ אותו.

יש אסטרטגיות אלטרנטיביות. מדינות כמו גרמניה, למשל, יכולות לעשות תמרונים פיסקאליים שונים. אם ישכילו להשתמש ביכולת זו כדי להגדיל את ההשקעות, הדבר ידרבן את הצמיחה לטווח ארוך, וזו תגלוש לשאר אירופה. ישנו עיקרון ותיק ומוכר שלפיו העלאה מאוזנת של המסים וההוצאות ממריצה את הכלכלה. אם בונים את התוכנית היטב (המסים בראש, עם השקעה בחינוך), יכולה להיות לכך השפעה משמעותית על התמ"ג ועל האבטלה.

אירופה, ככלל, לא נמצאת במצב פיסקאלי גרוע במיוחד: יחס החוב־תוצר שלה די דומה לזה של ארה"ב. אילו כל מדינה בארה"ב היתה מנהלת את תקציבה באופן עצמאי לגמרי, כולל תשלום דמי אבטלה, גם בארה"ב היה משבר פיסקאלי.

הלקח ברור: השלם הוא יותר מסך חלקיו. אם אירופה, ובייחוד הבנק המרכזי האירופי, ייקחו הלוואות וישתמשו בתשואות כדי לתת הלוואות - העלות של החוב האירופי תרד, ויהיה מקום להוצאות מהסוג שמעודד צמיחה ותעסוקה.

באירופה כבר קיימים מוסדות כמו בנק ההשקעות האירופי (EIB), שיכולים לעזור לממן את ההשקעות הדרושות בכלכלות שזקוקות למזומנים. ה־EIB יכול לתת יותר הלוואות. חייבים עוד מקורות מימון לתמיכה בעסקים קטנים ובינוניים - המקור הגדול ביותר ליצירת מקומות עבודה בכל הכלכלות - וזה חשוב במיוחד מפני שצמצום האשראי שנותנים הבנקים פוגע בעסקים האלה באופן קשה במיוחד.

תהלוכה לזכר איטלקי שהתאבד החודש בגלל מצוקה כלכלית | צילום: איי אף פי

המשבר בטוח יתפשט

אירופה נחושה מאוד להתמקד בצנע מפני שהיא לא אבחנה נכון את הבעיות של עצמה. יוון הוציאה יותר מדי, אבל ספרד ואירלנד נהנו לפני המשבר מיתרה פיסקאלית ומיחס חוב־תוצר נמוך. אין טעם להטיף בענייני זהירות פיסקאלית. גם אם המדינות ייקחו את ההטפות האלה ברצינות - ויהדקו אפילו יותר את מסגרת התקציב - זה לא יועיל. הצנע רק יחמיר את הבעיות של אירופה, אם הן זמניות או בסיסיות.

למירוץ האירופי לאימוץ הצנע יהיו השלכות ארוכות טווח, וקרוב לוודאי חמורות. אם היורו ישרוד, זה יהיה במחיר אבטלה גבוהה וסבל אדיר, בייחוד במדינות מוכות משבר, ואין ספק שהמשבר רק ילך ויתפשט. חומות האש לא יעבדו אם ימשיכו להוסיף להן עוד ועוד שמן, כפי שאירופה מתעקשת לעשות כל הזמן. אין כל דוגמה בהיסטוריה לכלכלה גדולה - ואירופה היא הכלכלה הגדולה בעולם - שהתאוששה בזכות מדיניות צנע.

כתוצאה מכך, הנכס יקר הערך של כל חברה, ההון האנושי שלה, מתבזבז ואפילו מתכלה. צעירים שכמהים למצוא עבודה הגונה במשך תקופה ארוכה, וצעירים שבחלק מהמדינות האבטלה בקרבם היא יותר מ־50%, מופקעים מהכלכלה. כשהם כבר יצליחו סוף סוף למצוא עבודה, היא תהיה בשכר נמוך מאוד. דווקא הצעירים, שאמורים בתקופה זו לבנות את הכישורים והמיומנויות שלהם, נאלצים להתנוון.

כלכלות רבות כל כך חשופות ממילא לאסונות טבע - רעידות אדמה, שיטפונות, סופות הוריקן וצונאמי - שהוספת אסון מעשה ידי אדם הינם מעשה טראגי. אבל זה מה שאירופה עושה. ההתעלמות המופגנת של המנהיגים שלה מלקחי העבר היא רשלנות פושעת.

הסבל שחווים תושבי אירופה, בייחוד העניים והצעירים שלה, אינו מחויב המציאות. למזלם, יש אלטרנטיבה. אבל אם המנהיגים יאחרו לקלוט אותה יהיה לכך מחיר כבד מאוד, והזמן של אירופה הולך ואוזל.

הכותב הוא זוכה פרס נובל בכלכלה, פרופ' באוניברסיטת קולומביה. פרוג'קט סינדיקט 2012, מיוחד ל"כלכליסט"