ללמוד מאירופה, רק הפוך

אירופה מתעוררת בימים אלה מאחד הניסויים הכלכליים הגדולים בהיסטוריה. בכל רחבי היבשת ניסו מדינות מוכות מיתון להיחלץ מהבור הכלכלי באמצעות צעדי צנע חריפים שכללו קוקטייל של קיצוצים תקציביים, העלאות מסים והפרטות ברוטליות. צעדים אלה נועדו לצמצם גירעונות; להשיב את ביטחון המשקיעים באמינות המדינות ולאפשר לממשלות לגייס כספים בשווקים הגלובליים; ולהעלות את המדינות מחדש על נתיב של צמיחה. "הידוק מרחיב" היה השם הפרדוקסלי שניתן למדיניות הזו.

אלא שתוצאות המדיניות עד כה עגומות. אחד מכל שני צעירים יוונים מובטל והמדינה שקועה עד צווארה בחובות. ויוון היא עוד כסף קטן. הסיבה האמיתית לדאגה היא ספרד, שהכריזה בשבוע שעבר על כניסה מחודשת למיתון. אחד מכל ארבעה ספרדים מובטל והריבית על האג"ח הספרדיות שוב עולה. אירופה לא מצליחה לצאת מהבוץ.

היו מי שהתריעו שמדיניות ההידוק המרחיב חסרת היגיון. לפני שנתיים הסביר ל"כלכליסט" נוריאל רוביני, "ד"ר דום", כי הדבר הנכון הוא להמריץ את הכלכלה עכשיו ולהתחייב לקיצוצים בהמשך. "כך האמינות שלך נשמרת", אמר רוביני. "אפשר להמשיך בתמריצים ולאפשר לכלכלה להתאושש בטווח הקצר, כי בטווח הארוך אנשים לא מודאגים". רוביני לא היה לבד. גם חתני פרס הנובל פול קרוגמן וג'וזף שטיגליץ הציגו עמדות דומות.

למרות כל האזהרות מנהיגי אירופה בחרו בנתיב הצנע, וחלקם, כמו אנגלה מרקל ודיוויד קמרון, עדיין מנסים לדבוק בו. קשה לדעת עד מתי הם ימשיכו לדבוק בו, כי בינתיים מנהיגי אירופה משלמים את המחיר. 12 ראשי מדינות אירופיות איבדו את כיסאם על רקע המצב הכלכלי בשנתיים האחרונות, מברלוסקוני ועד סרקוזי. הבוחרים, כך התברר, אינם מוכנים לגזירות שאינן מבטיחות להם אופק של תקווה וכופים על מנהיגיהם נסיגה מנתיב הצנע.

שיעור במחיר חוסר הנכונות להתגמש

אילו לקחים טמונים בסיפור הזה עבורנו? ישראל, כמו שכולנו יודעים, אינה אירופה. היא גם לא נמצאת במצב הכלכלי של אירופה. יחס החוב לתוצר של ישראל נמוך יחסית ועומד על 76%, וכך גם יחס החוב לתוצר של משקי הבית (42%). וכמובן, גם אם קצב הצמיחה של המשק הואט, ישראל אינה נמצאת במיתון. לכן הוויכוח על הדרך הנכונה להתמודד עם המיתון אינו רלבנטי במישור המיידי.

אבל אירופה כן יכולה ללמד אותנו כמה כבד מחיר הסירוב להתגמש. האם המנהיגות הכלכלית בישראל ניגשת לאתגרים שניצבים בפני המשק כשהיא מוכנה להפגין גמישות? האם היא מנסה ללמוד מהלקחים שהופקו בשאר העולם?

שר האוצר יובל שטייניץ, למשל, קבע בשנה שעברה כי "ניפוח התקציבים" במדינות המערב "לא האיץ את הפעילות הכלכלית הריאלית", אלא "שחק את אמון הציבור בעתיד הכלכלה", כך דיווח סבר פלוצקר. המסקנה של שטייניץ: "תורתו של קיינס נחלה את תבוסתה המוחצת". אך הכלכלנים שמבקרים את מדיניות הצנע מציעים למעשה ניתוח הפוך משל שטייניץ.

גם את התקופה שלפני המשבר לא ניתן לפשט לכדי חוסר משמעת תקציבית. כפי שפרופ' בארי אייכנגרין, מהכלכלנים המובילים בעולם, הסביר ל"כלכליסט" בדצמבר, המציאות מורכבת יותר: "המשבר ביוון הוא של משבר של מגזר ציבורי שיצא משליטה. בספרד, ובייחוד באירלנד, נתנו לבנקים לצאת משליטה - ואז העבירו את החוב שלהם למאזן הממשלתי. המשבר של איטליה הוא משבר של צמיחה. בפורטוגל הבעיה היא של מאזן התשלומים. היו הרבה בעיות שארבו מתחת לפני השטח באירופה".

כלכלנים צריכים לדעת להודות בטעות

ראוי להקשיב לדברים מאלפים שאומר כלכלן מוערך נוסף. בסקירה מקיפה שנשא בכנס קרן המטבע בוושינגטון לפני חודש, קבע נגיד בנק ישראל פרופ' סטנלי פישר שהספרות המקצועית מצביעה על כך ש"מדיניות פיסקלית אנטי־מחזורית" - כלומר מדיניות תמריצים אה־לה קיינס - "עובדת". בהינתן המסקנה הזאת, והשאיפה לשלוט על יחס חוב־התוצר, המשיך פישר, "השאלה המרכזית במיתון היא: כמה הרחבה פיסקאלית צריך, ולכמה זמן".

והיה חלק מאלף לא פחות בסקירה. כמו כלכלנים רבים, אמר פישר בוושינגטון, גם הוא האמין שאימוץ תוכנית תמריצים "מבלי שתהיה היכולת להתחייב בצורה אמינה לאסטרטגיית יציאה, תביא בשלב מסוים להעלאת הריבית הריאלית בטווח הארוך ותגדע את ההתאוששות מהמשבר". כל זה, מודה פישר, לא קרה בארה"ב, ובסקירה שלו הוא פירט מגוון סיבות לכך. הסיבות האלה לא בהכרח רלבנטיות לישראל. ישראל אינה אירופה, אבל בוודאי אינה ארה"ב. השקל אינו מטבע העתודה העולמי, וישראל משלמת בשווקים ריביות גבוהות משל ארה"ב. אבל מעבר לניתוח הכלכלי, המסר של פישר פשוט אבל נדיר, בטח בנוף הישראלי: טעיתי.

"רפורמות צריכות להיתפס כהוגנות"

גמישות אינטלקטואלית וראש פתוח אינן מילים ריקות, אלא מעלות שקובעי המדיניות יידרשו להן בחודשים הקרובים בניסיון להתמודד עם הבור התקציבי. האפשרות המרכזית להשלמת המחסור שבמשרד האוצר וברשות המסים לא שוקלים ברצינות בחיפושם אחר מקורות הכנסה היא העלאת המסים הישירים. "הפחתת המסים הישירים היא בדם לבו של ראש הממשלה, הוא לא יעלה אותם בשנית", מעריך גורם במשרד האוצר. מה נשאר? העלאה של המסים העקיפים, בדיוק מסוג הצעדים שהוציא המונים לרחובות ישראל בקיץ שעבר.

גם כאן אפשר למצוא מילות חוכמה היישר מוושיגטון. ראשית, פנינה נוספת מנאום פישר: "בעת משבר, על קובעי המדיניות אף פעם לא לומר 'לעולם לא'. התובנה השנייה טרייה יותר. היא של כריסטין לגארד, יו"ר קרן המטבע, שכתבה השבוע: "איזון פיסקאלי צריך להשיג באופן שמגן על העניים ועל הפגיעים ביותר, ומחלק את הנטל על פני כלל האוכלוסייה. אם רפורמות פיסקאליות כואבות לא נתפסות כהוגנות, הן לעולם לא יזכו לתמיכה של האוכלוסייה". חומר למחשבה בירושלים.