דראפט - לא מה שחשבתם

דראפט הפוטבול הופך כשלעצמו לסיפור גדול - הרייטינג של הסיבוב הראשון, ששודר ברשת ESPN, קפץ ב־11% ומשך 6.7 מיליון צופים למרקעים. זאת, בנוסף ל־1.5 מיליון צופים שראו את השידור בערוץ של ה־NFL, קפיצה של 40% מהשנה הקודמת. בדראפט נבחר בסיבוב הראשון אנדרו לאק מאוניברסיטת סטנפורד, וכמובן שהתקשורת חגגה על שמו - luck, מזל באנגלית - לעומת היותו "הימור בטוח".

מה מעניין במצעד של שחקנים שרובם בני מיעוטים שנבחרים לקבל מיליונים, מצד אחד, אך מצד שני, לחיות ללא יכולת לבחור מעביד חדש, בדומה לנכס במכירה פומבית? חלק מכך הוא החיבה שהאמריקאים רוחשים לאירועים חד־שנתיים שבהם אנשים עם שיער לבן קוראים שמות ממעטפות. והחלק האחר הוא כמובן הציפייה בקרב הצופים שקבוצות גרועות יבחרו שחקנים טובים וכך הן יחזרו להתחרות באריות הליגה. בראייה רחבה יותר, יש ציפייה כי יגדל השוויון התחרותי.

למה נועד הדראפט?

אלא שבפועל, זה לא ממש קורה. מאז 2004 תשע קבוצות NFL הגיעו לפלייאוף לפחות חמש פעמים או יותר. כשמביאים בחשבון את העובדה שקריירת פוטבול ממוצעת נמשכת 3.3 שנים, מבינים שלא מדובר בשחקן אחד או אחר שהפך קבוצה למנצחת - סטטיסטית, השחקן הזה יפרוש הרבה לפני שהקבוצה תוכל לחזור לפלייאוף בפעם השלישית. הסיבה לכך שקבוצות טובות נשארות טובות היא בעיקר ההנהלה. הנושא הזה כבר נחקר: קבוצות טובות אינן חוזרות להיות בינוניות במהירות. הן מצליחות להכות את השיטות בגיוס השחקנים. הן מצליחות לבחור בדראפט שחקנים טובים למרות בחירות נמוכות, ולהחתים שחקנים חופשיים טובים במחירים סבירים.

אבל אולי יש להן פשוט יותר מזל? מה מונע מהקבוצות הגרועות להשתפר דרך הדראפט? אחרי הכל, הן בוחרות ראשונות, ובתיאוריה יש להן אותו מידע שיש לקבוצות שכמוהן הן רוצות להיות. ובכן, לפי הכלכלן דיוויד ברי, מה שמונע את השוויון התחרותי דרך בחירות דראפט גרידא הוא פשוט הייעוד המקורי של השיטה: הדראפט כלל לא נועד ליצור שוויון תחרותי. הוא נוצר כדי לשלוט בשכר שמקבלים שחקנים חדשים בליגה, ובמשתמע, בכל שחקני הליגה.

ברי אוהב להזכיר את ההיסטוריה של הדראפט. ב־1935 שתי קבוצות פוטבול, הדוג'רס (שהתקיימו רק עד 1944) והאיגלז, נכנסו למלחמת מחירים על הזכות להעסיק את סטן קוסטקה. באותה תקופה שחקנים יכלו לנהל משא ומתן לגבי תנאי ההעסקה שלהם עם כל קבוצה שבה רצו. התוצאה היתה שהכוח היה בידי השחקנים. לא רק שהיתה תחרות מחירים על שירותיהם, אלא שבסופה, כאשר המחירים היו קרובים, הם נהגו לבחור ולשחק בקבוצות ששלטו בליגה, כדוגמת שיקגו ברס, גרין ביי פאקרס וניו יורק ג'איינטס. שלא במפתיע, קבוצות אלה גם היו העשירות בעידן שלפני זכויות השידור, בעידן שבו האוהדים ביציע היוו את הרוב המוחלט של ההכנסות - והרי אוהדים ביציע מאז ומעולם יש בעיקר לקבוצות שמנצחות.

הכל שוק

בתחרות המחירים על שירותיו של קוסטקה ניצחו הדוג'רס. קוסטקה קיבל את השכר הגבוה שלו, והבעלים של האיגלז, ברק בל, כעס. לשיטתו, אסור לקבוצות להתחתרות על שירותי השחקן. יש להפוך את היוצרות, וביצירת הדראפט מותר לשחקן לנהל מו"מ רק עם קבוצה אחת. כך עבר הכוח במשא ומתן באבחה אחת ממוכרי השירותים לקונים הפוטנציאליים, שקיבלו מונופול נוח על הזכות לנהל את המשא ומתן. מאוחר יותר, ובפרט בעשור האחרון, נכנסו הגבלות נוספות על שכר של שחקנים חדשים, דרך נוספת - ולחלוטין לא קפיטליסטית - לשלוט בביקוש ובשכר.כך תמיד נהגו העשירים: כשזה הכסף שלהם, הם מגלים שקפיטליזם ותחרותיות יעילים קצת פחות מקרטל וחקיקה שמגבילה שכר.

גוד לאק?

נחזור לדוגמה של לאק. אין ספק שמקצועית הוא אמור לעזור מאוד לאינדיאנפוליס קולטס. הוא ייכנס לנעליו הענקיות של פייטון מאנינג, שנזרק מהקבוצה בצורה לא כל כך מכובדת אף שלא שיחק השנה בגלל פציעה, וזאת לאחר קריירה ארוכה ומפוארת. יש שמשווים בין יכולות המשחק של השניים, ובשל היותו קוורטרבק לבן שמסומן כמשיח הבא, אחרים משווים בין היכולות השיווקיות שלהם. כך או כך, לאק הוא קוורטרבק נחשק, והמילים האלו לבדן הספיקו בעשור האחרון להפוך כל קוורטרבק שנבחר במקום הראשון בדראפט לעשיר מאוד - גם במונחי הספורט האמריקאי - וכל זאת מבלי ששיחק משחק אחד ב־NFL. כך, לדוגמה, מי שנבחר ראשון לפני שנתיים, סם ברדפורד, חתם על חוזה הרוקי הגדול בהיסטוריה - 78 מיליון דולר, מתוכם 50 מיליון מובטחים.

אלא שיש בכך בעיה: זה נוגד את הפילוסופיה של הבעלים - לחתוך בעלויות בכל דרך אפשרית - ומכיוון שליגות הספורט בארצות הברית הן קרטל, קל להן לשנות את החוקים לטובת הבעלים של הקרטל, כלומר לטובת הבעלים של הקבוצות. לפי החוקים החדשים בליגה, לאק יעשה 22 מיליון דולר בארבע שנים. ברור לכל שזה לא שכר רעב, ובניגוד לחוזים רבים בפוטבול, כל סנט מהחוזה שלו מובטח. אבל זה שוב מוכיח היטב למה כן נועד הדראפט - לשלוט בשכר של השחקנים הצעירים על ידי חקיקה - ולמה לא, שזה לייצר שוויון תחרותי, שהוא ערך מוסף לכל היותר. נכון שהבחירה הראשונה היא כמעט תמיד בחירה שתניב שחקן שהוא לפחות מעל הממוצע, ובתיאוריה תעזור לקבוצה הגרועה ביותר להפוך לטובה יותר, אך מעבר לבחירה הראשונה קשה לדעת. במילים אחרות, זהו שוק שבו הטובות יכולות להיעזר כדי להשתפר עוד, ולשמור על מרחק מהנמושות ששואפות להשתפר. ולגבי השוויון התחרותי? יש כלים אחרים שעוזרים להגביר אותו, ובעיקר הגבלת תקציבי הסגל, בין אם בתקרת שכר נוקשה ובין אם במס שמוטל על תקציבים גדולים.