אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
זכות לתחרות צילום: רויטרס

זכות לתחרות

חלוקת הכנסות זכויות השידור בצורה הוגנת לקבוצות הקטנות והגדולות היא המפתח להצלחת הליגה כולה. וזה עוד משהו שמינהלת הליגה הישראלית שבדרך צריכה לחשוב עליו היטב

20.05.2012, 10:17 | רונן וודלינגר

"מינהלת ליגה" - שתי מילים שמרחפות בשבועות האחרונים כמו איזו נוסחת קסמים מעל שרידיו החבוטים של הכדורגל שלנו. "מינהלת ליגה", לוחשים לנו ומבטיחים שאם היא רק תקום, נתחיל לראות בליגת־העל כדורגל משובח במקום שחקנים שמשחקים בהליכה במקרה הטוב, והולכים מכות במקרה הרע. אלא שכמו השלום או זכייה בלוטו, כולם נורא רוצים שהמינהלת תבוא, אבל לא ממש יודעים מה לעשות בה. מה שבטוח שאם נזכה לראות אותה קמה עוד בימינו - והסיכויים לכך נראים לפעמים כמו הסיכוי שנזכה לראות שלום - אין ספק שאחד הנושאים המרכזיים שבו תעסוק המינהלת יהיה זכויות שידור והאופן שבו יחולקו ההכנסות מטלוויזיה בין הקבוצות.

למה זכויות שידור? בכדורגל הנורמלי, כלומר האירופי, יש לקבוצות שלושה מקורות הכנסה עיקריים: הכנסות מיום משחק (כרטיסים, מוצרים באצטדיון), פרסום ושיווק (הסכמי חסות, מכירת חולצות) והכנסות מזכויות שידור.

אבי לוזון.  ההתאחדות בישראל מחלקת מדי עונה כ־47 מיליון שקל שהיא מקבלת מהסכמי שידור, צילום: ראובן שוורץ אבי לוזון. ההתאחדות בישראל מחלקת מדי עונה כ־47 מיליון שקל שהיא מקבלת מהסכמי שידור | צילום: ראובן שוורץ אבי לוזון.  ההתאחדות בישראל מחלקת מדי עונה כ־47 מיליון שקל שהיא מקבלת מהסכמי שידור, צילום: ראובן שוורץ

כסף קטן. בישראל

בישראל עדיין מדובר בכסף קטן. בזמן שהפרמיירליג האנגלית, לדוגמה, גוזרת כמעט 1.2 מיליארד יורו בשנה משידורי טלוויזיה, ההתאחדות בישראל מחלקת מדי עונה כ־47 מיליון שקל שהיא מקבלת מהסכמי שידור: כ־15 מיליון שקל שהערוץ הראשון משלם תמורת שידור המשחק המרכזי; 17 מיליון שקל מצ'רלטון עבור שאר המשחקים; ועוד 15 מיליון שקל שערוץ הספורט משלם תמורת הזכות לשדר תקצירים, שידורי אינטרנט ושידורים נוספים. בנוסף מעביר הטוטו סכום שמגיע עד למקסימום של 6 מיליון שקל ושמתחלק בין הקבוצות לפי הרייטינג שהשיגו המשחקים שלהן. בחלוקה זו קיימת הטיה גורפת לטובת ארבע הגדולות, שמופיעות במרבית המשחקים המשודרים במסגרת המשחק המרכזי. בשורה התחתונה, שידורי הטלוויזיה מכניסים לכל קבוצה פחות מ־3 מיליון שקל בממוצע בעונה.

גם באופן יחסי לכלל ההכנסות מדובר בנתח מצומק, והסכום הזה מהווה פחות מ־10% מסך הכסף שקבוצות ליגת־העל מכניסות בשנה. בליגות של אירופה, לעומת זאת, זכויות השידור אחראיות לרבע עד לחצי מכלל ההכנסות של הקבוצות הגדולות, ולפעמים אף יותר. לשם השוואה, בהמבורג, ששיעור ההכנסות שלה מטלוויזיה הוא הנמוך ביותר מבין 20 הגדולות של אירופה, מהווה מרכיב זה 21% מההכנסות. אצל המעצמות הגדולות - כמו ברצלונה, ריאל והיונייטד - מדובר ב־35%–40% מכלל הכנסותיהן השנתיות.

בכלל, מבנה ההכנסות בארץ שונה באופן משמעותי מזה האירופי, והוא נסמך בין השאר על כסף שמעבירה המועצה להסדר ההימורים בספורט (טוטו) על השקעות של בעלים פרטיים ועל מקורות נוספים, כמו השכרת שטחים ותשלומים שמעבירות העיריות. ועדיין, בליגה שתקציב האלופה שלה עומד על 17 מיליון שקל ותקציבן של שמונה קבוצות נמוך אף יותר, חלוקה נכונה של הסכום הזה יכולה לעשות את ההבדל.

מעגל קסמים

מה שיותר חשוב הוא שזכויות השידור עומדות בלבו של מעגל הקסמים שכולנו רוצים להכניס את הכדורגל שלנו לתוכו. כיום, הרייטינג של ליגת־העל הוא הנמוך ביותר מאז הקמת הליגה בסוף האלף הקודם. בחמש השנים האחרונות הביאה הרמה הנמוכה - של הכדורגל ושל השידורים - לצניחה של לא פחות מ־44% ברייטינג הממוצע שמקבל המשחק המרכזי: מ־15.2% בעונת 2006/7 ל־8.5% העונה. אגב, ייתכן מאוד שהרייטינג הנמוך, לצד התדמית השלילית תביא לביטול ההסכם בין ההאתחדות לרשות השידור.

ההנחה היא שאם הליגה תתנהל טוב יותר, הרמה תעלה ואיתה גם הרייטינג. במצב כזה, שווי זכויות השידור יאמיר ויותר כסף יגיע למועדונים. אלה בתורם יוכלו להשקיע את הכסף בנוער ובשחקנים חדשים, לשחק כדורגל טוב יותר וחוזר חלילה. הליגה השישית בטיבה באירופה אולי לא נהיה, אבל יציבות כלכלית וכדורגל טוב יותר בהחלט ייתכן שנראה כאן. בואו לא נשכח שבעשור וחצי האחרונים, ארבע הגדולות של הליגה - מכבי חיפה, בית"ר ירושלים ושתי התל אביביות - העמידו כמה וכמה קבוצות ששיחקו כדורגל מצוין ואף הצליחו באירופה. אין סיבה שהמצב הזה לא יחזור וגם יתרחב.

ריאל מדריד נגד ברצלונה. בדומה למיסוי פרוגרסיבי, הכנסות מזכויות שידור נחשבות כהזדמנות לחלוקה מחדש של משאבים ומכאן לצמצום פערים בין קבוצות, צילום: איי פי ריאל מדריד נגד ברצלונה. בדומה למיסוי פרוגרסיבי, הכנסות מזכויות שידור נחשבות כהזדמנות לחלוקה מחדש של משאבים ומכאן לצמצום פערים בין קבוצות | צילום: איי פי ריאל מדריד נגד ברצלונה. בדומה למיסוי פרוגרסיבי, הכנסות מזכויות שידור נחשבות כהזדמנות לחלוקה מחדש של משאבים ומכאן לצמצום פערים בין קבוצות, צילום: איי פי

איך מחלקים

באופן כללי, קיימים שני מודלים של חלוקת הכנסות מזכויות שידור: הראשון הוא המודל הקולקטיבי, שבמסגרתו המשא ומתן מול ערוצי הטלוויזיה על חלוקת השלל מנוהל על ידי רשות אחת שמייצגת את כלל הקבוצות - בדרך כלל זו מינהלת הליגה - והכסף שמתקבל מחולק לפי נוסחה שוויונית, יותר או פחות. לרוב, שיטת החלוקה מכילה מרכיב אחד שוויוני (למשל, שחצי מהכסף מתחלק באופן שווה לגמרי), לצד מרכיב שמתגמל את הקבוצות בנוגע להישגים או לרייטינג שהן מביאות; השני הוא המודל

האינדיבידואלי, שבו כל מועדון מנהל בעצמו את המשא ומתן על הזכות לשדר את המשחקים שלו. המודל הקולקטיבי נהוג בליגות של אנגליה, צרפת וגרמניה, והחל מהשנה שעברה גם באיטליה וכן בתחרויות כמו ליגת האלופות והליגה האירופית. המודל השני נהוג בספרד.

ההבדל הבסיסי בין שתי השיטות הוא פשוט למדי: בעוד שהמודל האינדיבידואלי מתבסס על כוח המיקוח של כל קבוצה בנפרד, המודל הקולקטיבי אמנם מגביל את כוח המיקוח הפרטני, אבל מעניק למועדונים ולגוף שמייצג אותם עמדה חזקה יותר במשא ומתן.

בדומה למיסוי פרוגרסיבי, הכנסות מזכויות שידור נחשבות כהזדמנות לחלוקה מחדש של משאבים ומכאן לצמצום פערים בין קבוצות. זאת מכיוון שבעוד ששני מקורות ההכנסה הראשונים מגיעים ישירות לקבוצות וביחס ישיר לגודלן (ממלאות אצטדיונים, מוכרות הרבה חולצות), הרי שזכויות שידור, ממש כמו צדק חברתי, הן כבר עניין של תפיסה.

הגישה שרואה בליגה אוסף של גופים נפרדים המתחרים זה בזה - משהו בנוסח "קבוצה לקבוצה, זאב" - תתמוך בעמדה שכל קבוצה לעצמה ושהחזק ינצח. מי שתופס את הליגה כגוף אחד שהקבוצות מהוות בתוכו איברים בעלי אינטרסים משותפים, נוטה לתמוך במודל חלוקה שוויוני יותר.

מטבע הדברים, קבוצות חזקות נוטות להעדיף מודל אינדיבידואלי, או לפחות מודל קולקטיבי שמתגמל אותן במיוחד. מבחינתן, חלוקה שווה אינה הוגנת כיוון שהיא לא מביאה בחשבון את בסיס האוהדים הרחב, את ההצלחות ואת שווי המותג שלהן. מנגד, קבוצות קטנות מעדיפות את המודל המשותף, שמקדם את האיזון בליגה ונותן להן יותר סיכוי להתחרות עם הגדולות על תארים והישגים. 

ההצעה: מהפכה!

לפני סיום, בואו נרשה לעצמנו, ברוח המהפכה החברתית, להעלות הצעה רדיקלית אפילו יותר: מה אם ההכנסות משידורי טלוויזיה יחולקו ביחס הפוך לזה של שאר ההכנסות או ביחס הפוך להישגים, נוסח שיטת הדראפט ב־NBA? אין ספק שמודל כזה יהפוך את הליגה לשוויונית בהרבה, אבל קשה להכחיש שיש מידה לא מבוטלת של צדק, סליחה על הביטוי, בכך שהגדולות מקבלות יותר. אחרי הכל, הן אלה שמושכות פרסום וקהל. איך לומר זאת בעדינות, אנשים לא מתיישבים לראות את ברצלונה נגד אוססונה בגלל אוססונה. ועדיין, אף שלפעמים זה נראה ככה, אפילו בארסה לא משחקת מול קונוסים אלא מול קבוצות יריבות - וככל שאלה יותר חלשות, הליגה כמכלול פחות תחרותית. למעט הקלאסיקו, במקרה של ספרד, מרבית המשחקים האחרים פשוט לא מעניינים.

בשורה התחתונה, המספרים באירופה (וההיגיון, רוח השוויון וערך התחרות) מוכיחים שמודל קולקטיבי טוב יותר לכדורגל. הוא מסייע לצמצם פערים, לחזק קבוצות חלשות ולקדם ליגה פתוחה ומעניינת. בתוך כך, אפשר למשל לדרוש מן הקבוצות שישקיעו חלק מסוים מהכנסות הטלוויזיה שלהן בשחקני נוער או במתקנים כתנאי לקבלת התשלום.

מצד שני, צריך לזכור שגם במודל הזה יש סכנות, ושגם הגדולות, כמו הטייקונים במשק, לא חסינות מנפילה. חלוקה מחדש שתיקח מהן יותר מדי עלולה למוטט אותן ולפגוע בסופו של דבר בליגה. כמו שאנחנו לא רוצים ליגה חסרת תחרות, אנחנו גם לא רוצים שבארסה או חיפה או ארסנל יפשטו את הרגל, וכבר היו דברים מעולם. לכן יש ללמוד ולהגדיר בזהירות את מודל חלוקת ההכנסות, כך שבאמת נקבל ליגה טובה יותר.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות