שמחת עשירים

כשארגון ה־OECD פרסם בשבוע שעבר את העדכון השנתי שלו למדד החיים הטובים יותר (Better Life Index) כמעט מתבקש היה להעניק לנתונים הנוגעים לישראל את הכותרת "מפגרים אבל אופטימיים". שכן, כרגיל, התברר שאף שבישראל החינוך, הבריאות, ההכנסה, איכות הסביבה, איכות הדיור, הביטחון התעסוקתי, תחושת הקהילה והאיזון בין העבודה לפנאי הם ברמה נמוכה יותר מאשר הממוצע במדינות ה־OECD, בכל זאת הישראלים מתארים את עצמם כמאושרים הרבה יותר מאשר הממוצע.

כדאי לבדוק מה קורה למידת שביעות הרצון של הישראלים מהחיים שלהם כשבוחנים אותה דרך הפערים בחברה. בזמן שהציון שהישראלי הממוצע נותן למידת הסיפוק שלו מהחיים, בסולם של 1 עד 10, הוא 7.4 - ציון שמדרג אותו במקום השמיני והמכובד מתוך 36 מדינות, הפערים החברתיים מציבים את ישראל בדירוג נמוך בהרבה בסולם זה.

שכן בזמן שהישראלים משני העשירונים העליונים (ה־20% העשירים ביותר) מעניקים לשביעות הרצון שלהם מהחיים ציון של 8, הישראלים משני העשירונים התחתונים (ה־20% העניים ביותר) נתנו ציון של 6.6 בלבד לשביעות הרצון שלהם מהחיים. פערים אלה מדרדרים את ישראל למקום ה־23 מתוך 35 בדירוג שביעות הרצון, וזה כבר מקום שנראה לנו הרבה יותר הגיוני. במילים אחרות, אנחנו לא באמת מפגרים אבל אופטימיים. כרגיל, זה האושר של העשירים שמעוות את התמונה.

כשבוחנים כיצד משפיעים הפערים בחברה הישראלית על כל הפרמטרים שנבדקו על ידי ה־OECD, מתברר כי הוא מטה את הדירוג של ישראל כלפי מטה כמעט בכל הנושאים הנבדקים. הנה התוצאות:

עבודה ושכר

מערכת המס מגדילה את הפערים במקום לצמצם אותם

ישראל מדורגת במקום ה־20 מתוך 36 מדינות ברמת ההכנסה ברוטו לעובד. הישראלי הממוצע משתכר 31.1 אלף דולר בשנה למשרה מלאה, 8.5% פחות מהממוצע ב־OECD (34 אלף דולר בשנה בממוצע). מקום לא רע באמצע, עם אופק השתפרות.

אלא שכשבוחנים את אותו הנתון דרך משקפי אי־השוויון, כלומר כשמדרגים את הפער בין ההכנסה ברוטו של שני העשירונים העליונים להכנסה ברוטו של שני העשירונים התחתונים, ישראל מידרדרת חמישה שלבים בדירוג עד למקום הלפני אחרון. עובד מהחמישון העליון משתכר בישראל בממוצע פי 6.4 מאשר עובד מהחמישון התחתון (שכר שנתי ברוטו של 69.9 אלף דולר לעומת 10.9 אלף דולר). המדינה היחידה שבה פערי השכר ברוטו גדולים יותר מאשר אצלנו היא ארה"ב.

גם כשבוחנים את ההכנסה נטו מתברר שבבדיקת פערי ההכנסות הדירוג של ישראל יורד מהמקום ה־22 למקום ה־30. יתרה מכך, מערכת המיסוי בישראל מגדילה במידה ניכרת את הפערים החברתיים במקום לצמצם אותם. שכן פערי ההכנסה נטו (כלומר, ההכנסה לאחר תשלומי מסים וקבלת קצבאות) בישראל גדולים יותר מאשר פערי ההכנסה ברוטו. ההכנסה השנתית נטו של עובד מהחמישון העליון בישראל גדולה פי 7.7 מההכנסה השנתית נטו של עובד מהחמישון התחתון - 42.3 אלף דולר לעומת 5,500 דולר בלבד. בפערי ההכנסה נטו ישראל מדורגת במקום ה־30 מתוך 35. אחרינו בדירוג נמצאות רק ארה"ב, טורקיה, רוסיה, צ'ילה ומקסיקו.

מבחינת שוק העבודה, ישראל מדורגת במקום ה־28 מתוך 36 בשיעור ההשתתפות בשוק התעסוקה. 60% בממוצע מתוך הישראלים משתתפים בשוק התעסוקה - נמוך מהממוצע של מדינות ה־OECD שעומד על 66%. ואולם, כשבוחנים את הפערים בין העשירים לעניים מתברר כי שיעור ההשתתפות בשוק העבודה בקרב שני העשירונים העליונים בישראל עומד על 82% ובחמישון התחתון על 31% בלבד. זהו פער של פי 2.7, שמדרדר את ישראל בדירוג למקום ה־29. אחרינו בדירוג רק הונגריה, פולין, צ'כיה וסלובקיה.

חינוך

בעשירון העליון מבינים את הנקרא, בתחתון פחות

גם בתחום החינוך מתברר כי תמונת המצב בישראל נעשית גרועה יותר בהשוואה למדינות האחרות, כאשר בוחנים את הפערים בין העשירים לעניים.

הישגי התלמידים הישראלים במבחני הבנת הנקרא מדורגים במקום ה־32 מתוך 36, עם ציון ממוצע של 459 בלבד (הציון הממוצע ב־OECD הוא 497). עם זאת, מתברר כי הפער בין הישגי התלמידים משני העשירונים העליונים לבין הישגי התלמידים משני העשירונים התחתונים עומד על 113 נקודות, והפער הממוצע ב־OECD הוא 99 נקודות בלבד. פער זה מדרג את ישראל במקום ה־32, כשאחרינו מדורגות רק צרפת, בלגיה, לוקסמבורג והונגריה.

לשם השוואה, בפינלנד - המדינה בעלת הישגי התלמידים הגבוהים ביותר מבין מדינות ה־OECD - הפער בהישגי התלמידים עומד על מחצית הפער בישראל - רק 62 נקודות.

מעורבות אזרחית

העשירים מצביעים יותר בבחירות מאשר העניים

בתחום חיי הקהילה והפנאי הפערים החברתיים מורידים את מיקומה של ישראל בדירוג הבינלאומי. בזמן שבאיסלנד 98% מהתושבים מרגישים שיש להם על מי לסמוך בעת צרה (משפחה או חברים), בישראל השיעור הממוצע עומד על 88% בלבד. יתרה מכך, בקרב שני העשירונים התחתונים הוא עומד על 80% בלבד, לעומת 89% בשני העשירונים העליונים.

ואם הישראלים מהעשירונים התחתונים מרגישים שאין להם על מי לסמוך, מה הפלא שהם נוטים להשתתף פחות בבחירות הארציות. אחוז ההשתתפות הממוצע בבחירות בישראל הוא 64%, אולם בקרב שני העשירונים העליונים הוא גבוה יותר - 70% - ובשני העשירונים התחתונים הוא נמוך יותר - 62% בלבד. הפערים האלה מציבים את ישראל במקום ה־18 מתוך 29 מדינות.

אחד התחומים שבהם הדירוג הנמוך של ישראל בולט במיוחד הוא האיזון בין העבודה לבין חיי הפנאי. הישראלי עובד בממוצע 1,889 שעות בשנה, 8% יותר מאשר הממוצע ב־OECD, ו־37% יותר מאשר העובד הממוצע בהולנד, שמדורגת במקום השני בכמות הפנאי שיש לעובדים שלה.

למעשה, כשבוחנים את שיעור העובדים שעובד יותר מ־50 שעות בשבוע, מתברר כי רק בדרום קוריאה, במקסיקו, ביפן ובטורקיה עובדים יותר שעות בכל שבוע. הפערים בין המינים בשוק התעסוקה הישראלי גורמים לכך ש־29% מהגברים בישראל עובדים כמות חריגה של שעות (יותר מ־50 בשבוע), לעומת הנתון הממוצע ב־OECD (9% בלבד).

איכות הסביבה

גם העשירים וגם העניים נאלצים לסבול את מי הברז

רק בפרמטר אחד מבין כל אלה שבוחן ה־OECD שורר שוויון בין הישראלים - זהו מדד איכות מי השתייה. לכאורה, הן העשירים והן העניים בישראל נהנים מאותה איכות של מי שתייה מהברז. מתברר כי ישראל די חריגה בעניין הזה, ומדורגת במקום ה־4 מתוך 35 מדינות. אלא שעיון קפדני יותר מגלה שהתמונה עגומה גם בתחום זה. שכן הדירוג הכללי של ישראל במדד איכות מי השתייה שלה הוא אחרון מהסוף - 35 מתוך 36. רק 56% מהישראלים מרוצים מאיכות מי השתייה שלהם, לעומת ממוצע של 84% במדינות ה־OECD.