צילום: גיל לביא
חקר ביצועים: השבוע של המחאה, כצמן ולאודר
קריאה למיסוי עשירים, הפסדים גדולים לזכייניות, הקול של מנכ"ל גוגל, כפילות עתק בביטוחי בריאות והספין שהוקדם
כצמן נותן, לא תיקחו?
חיים כצמן, בעל השליטה בגזית גלוב, קרא השבוע לממשלה להגדיל את המסים המוטלים על עשירים. אפשר אולי לחשוד בטוהר הקריאה של כצמן, הוא הרי ממילא לא חי בישראל. אבל הוא לא לבד. קדמו לו אנשי עסקים בכירים ובעלי הון נוספים, שקראו לגבות מבני מעמדם מס הכנסה גבוה יותר. חלקם אמרו זאת בפומבי, כדוגמת מנכ"ל מזרחי טפחות אלי יונס, אחרים אומרים זאת לאוזני פקידים בכירים בחדרי חדרים. ההצעה הזאת עולה אחת לכמה שנים, ואז נגוזה לפני שמישהו בכלל מספיק לדון בה. למה, בעצם? באוצר אוהבים להגיד שזה כסף קטן, אבל הי, אם יש כבר מי שרוצה לתת - אז למה לא לקחת?
גלית חמי
מסיבת סיום, אבל למה באמצע?
מסיבת סיום בפעוטון היא אירוע תמוה משהו. הילדים בני השנתיים עטויים תחפושת פוליאסטר מחניקה, מתרוצצים סביב עצמם, בוכים או סתם יושבים אטומי מבע ולא ממש מבינים מה רוצים מהם. גם ההורים, מבושלים היטב בשמש הקיצית בחצר הגן, עוטים ארשת של "בשביל זה לקחתי בוקר חופשי מהעבודה?!", לא ממש מבינים מה רוצים מהם אבל מצלמים בלי הפסקה. המטפלות לבושות בגדי חג, מתרוצצות שמחות ונושאות נאומים נמלצים בעגה ובתדר שרק גננות קולטות. האמת היא שלהן באמת מגיעה מסיבה, זאת הרי עבודה מטורפת. אבל למה לכנות אותה מסיבת סיום? מה בדיוק מסתיים כאן כשמחר הזאטוטים חוזרים לעוד חודש וחצי כרגיל? אולי האקסיומה מהשיר המקובל במסיבות הסיום צריכה בעצם להיות "סוף זה תמיד אמצע של משהו אחר".
אורי רוזביץ
לאודר - לא ציונות, פוליטיקה
130 מיליון שקל הפסידו זכייניות הטלוויזיה המסחרית ב־2011, ועוד 50 מיליון שקל מתחילת השנה, על פי הערכות. איך קורה שכל ההפקות עתירות הרייטינג מתפוגגות לתוך בור הפסדים הולך ומעמיק? על זה אין לבכירי התעשייה תשובה, חוץ מים של דמעות: התמלוגים ודמי הזיכיון כבדים מדי, המחאה הרגה את הפרסום, השוק צפוף ולא יכול לפרנס שלושה שחקנים בשני ערוצים. העתיד לא נראה טוב יותר, בעיקר אם מאמינים לתחזיות השחורות של הזכייניות לקראת החלוקה המחודשת של אפיקי השידור בעוד שנתיים. ובכל זאת, בעלי המניות ממשיכים להזרים כסף. זו לא הציונות של רון לאודר, ולא אהבת הטלוויזיה של מוזי ורטהיים ואודי אנג'ל. זאת ההשפעה הממגנטת של תעשיית הטלוויזיה על מקבלי ההחלטות. אבק הכוכבים הוא רק בונוס.
רוני קורן־דינר
פייג' - שתיקה שווה שמועות
מנכ"ל גוגל לארי פייג' אינו חובב הופעות פומביות.אבל כשהוא נעדר מאסיפת בעלי המניות של החברה, והיא הודיעה שייעדר גם מכנס המפתחים שלה ומאירוע פרסום הדו"חות בעוד שבועיים - נדלק בעמק הסיליקון גל מעט היסטרי של שמועות וספקולציות. ההודעה הרשמית דיברה על אובדן קול, לא סיבה גדולה להתרגשות. אבל החברה לא מסרה שום פרט רפואי נוסף - אולי כי אין מה לדווח, ואולי דווקא כי יש מה להסתיר. כשנשיא ארצות הברית חש ברע הלשכה שלו מוציאה דיווח מפורט, כדי שהציבור יידע מה מצב המנהיג. אבל חברות אינן רואות צורך בדיווח כזה גם אם הן חורתות על דגלן את השקיפות, כמו גוגל. הגיע הזמן שמנהלי החברה יבינו שגם הם, בעצם, מנהיגי מעצמות עולמיות, ושלדיווח או אי־דיווח בנוגע לשלומם יש השלכות משמעותיות. או במילותיו של הדוד של פיטר פרקר, הלוא הוא ספיידרמן: לכוח גדול נלווית אחריות גדולה.
איתי שמושקוביץ
סמאראס - כמו נביא עיוור?
מתברר שהחוליים של יוון הם לא רק כלכליים, ולא רק מכרסמים בבריאות העניים שהולכים ומתרבים בה. הם מפילים גם את המנהיגים שלה. וכמה סמלי, הם מכים אותם בסחרחורת, נפילה ועיוורון. שר האוצר המיועד של יוון וסיליאוס רפאנוס הגיע השבוע לבדיקות במרפאה פרטית לאחר שסבל מסחרחורות ובחילות, התעלף ואושפז. ממיטת חוליו שיגר מכתב התפטרות: "מצבי הבריאותי אינו מאפשר לי למלא את תפקידי כראוי", כתב שעות ספורות לפני ההשבעה, וכמעט שאפשר היה לשמוע את האבן נגולה מעל לבו. מחליפו יאניס סטורנאראס, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת אתונה, נזרק היישר לסיר המים הרותחים ויגיע היום לפסגת מנהיגי אירופה בבריסל. ראש הממשלה הטרי אנטוניס סמאראס, לעומת זאת, ייעדר מהפסגה עקב ניתוח לאיחוי רשתית קרועה שעבר השבוע. אף אחד אינו חסין.
תמר טוניק
שריג - לא בעיה שלו
מיליארד שקל, פלוס מינוס - זה כפל הביטוחים בענף הבריאות, לפי הערכות. מיליארד שקל, פלוס מינוס, שאנחנו משלמים סתם. כי אנחנו משלמים פעמיים, גם לקופת החולים וגם לביטוח, אבל ביום סגריר מקבלים רק כיסוי אחד, לא שניים. כשמערכת הבריאות הציבורית נלחמת על כל שקל, מיליארד שקל שמתגלגלים לדיבידנדים לבעלי חברות הביטוח הם לא סכום שאפשר לזלזל בו. אז למה המדינה לא עושה דבר? מרוב רגולטורים. המפקח על הביטוח באוצר עודד שריג אחראי על יציבות חברות הביטוח, לא על מערכת הבריאות. מה אכפת לו שמיליארד שקל היו יכולים לעזור למערכת הציבורית? זה לא המנדט שלו, וזו לא הבעיה שלו. אם הבוס שלו, שר האוצר, היה מפנים שיש בעיה, הוא היה יכול להביא לשינוי שייטיב עם המערכת, עם בריאות החולים ועם הכיס שלהם. אבל הוא לא. הוא עסוק מדי בלמלמל משהו על התקציב הדו־שנתי.
שאול אמסטרדמסקי
המחאה שכחה את הכתובת
בנימין נתניהו צריך לשלוח השבוע זרי פרחים ליוחנן דנינו ולרון חולדאי. העימות האלים והמיותר בתל אביב מסייע לראש הממשלה להסיח את הדעת מהכתובת הנכונה, האמיתית, למחאה. אפשר לברבר על האלימות עד סוף הקיץ ואפשר לטחון את חופש הביטוי עד שנמות משיעמום. דנינו לא אחראי למצוקה של הצעירים ולא לשקיעה של מעמד הביניים. חולדאי צודק שהמפתחות לפתרון הבעיות לא נמצאים בידיהם של ראשי הערים, אלא בממשלה. מי שמכוון את המחאה לדנינו ולחולדאי, שני משרתי ציבור מצוינים, מבזבז זמן ואנרגיה. הישראלים שיצאו לכיכרות בקיץ שעבר מרגישים שמישהו רימה אותם. הם צריכים לעשות חשבון עם האיש שתעתע בהם, שהקים ועדה חמודה שמעניינת לו את הטרכטנברג, שהבטיח הבטחות ולא קיים ועוד סרק־סרק. לקוסם הזה לא קוראים דנינו ולא חולדאי.
יואל אסתרון
נתניהו הקדים את הספין
ראש הממשלה בנימין נתניהו שוב הביך השבוע את שר האוצר שלו, כשהכריז פתאום על הרחבה של יעד הגירעון מ־1.5% ל־3%, במטרה חצי מוצהרת להימנע מהטלת מסים חדשים. לכאורה מדובר במהלך חיובי, עם היגיון כלכלי, הקשוב למצוקות הציבור. בפועל, ספין. כי יעד הגירעון הוא כמו הקו האדום בכנרת: בכל שנה מכתיב האוצר יעד קטן מ־3%, ובכל שנה הגירעון גדול בהרבה. ואם נתניהו שולף כבר ביוני, אחרי סוף שבוע סוער אחד של מחאה שעדיין אינה המונית, את יעד הגירעון, אולי צריך להתחיל לדאוג, ולתהות אילו כלי נשק מפוקפקים הוא שומר להמשך הקיץ.
עמי ברנד
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה