ביהמ"ש: תרגיל של חברת אוצר מפעלי ים איפשר לה להעביר לידיה מתחם בנמל ת"א

בית משפט השלום בת"א פסק בשבוע שעבר נגד חברת אוצר מפעלי ים, המפעילה את נמל ת"א, וקבע כי התנהלותה החוזית מול בעלת נכסים בשטח הנמל היתה "תרגיל מתוחכם". הביקורת נמתחה במסגרת פסק דין שניתן בתביעה שהגישה משפחת השחר, בעלת נכסים בנמל, שחתמה עם אוצר מפעלי ים על כמה הסכמים החל משנת 1999.

על פי ההסכמים, נמסרו לאוצר מפעלי ים שני המבנים שבבעלות המשפחה בתמורה לשיפוצם. בהסכם נקבע כי מפעלי ים תשכיר את המבנים לחמש שנים ותעביר למשפחה את דמי השכירות בקיזוז עלויות השיפוץ, וכי בתום חמש השנים תשיב מפעלי ים את החזקה במבנים למשפחה. אלא שבהגיע מועד החזרת הנכסים, סירבה מפעלי ים להשיבם למשפחה בטענות שונות ומשונות (אותן אף כינה מאוחר יותר בית המשפט "מן הגורן ומן היקב"..) והמשפחה נאלצה להגיש את העתירה.

בית המשפט דחה גם את טענת החברה, לפיה קיימת הלכה המתירה לגופים ציבוריים, במקרים מסוימים, אפשרות להשתחרר מחוזה, לנוכח אינטרס ציבורי שגובר על קיום החוזה. לענין זה אמר בית המשפט, כי החברה לא הוכיחה צרכי ציבור חיוניים ולא הוכחה פגיעה מהותית בציבור שיש בה כדי להפוך את ערך האמינות השלטונית לערך נדחה.

בכתב התשובה לבית המשפט, טענה החברה כי בני משפחת שחר הם למעשה פולשים לשטח לא שלהם והודתה כי לאורך השנים, כדי להימנע מהליכים משפטיים שיערכו שנים, היא הסכימה להעביר פולשים מנכס אחד לאחר, אך הבהירה להם בחוזים שהיא חולקת על טענתם לזכותם על הנכס. כמו כן, טוענת החברה בכתב התגובה כי המשפחה מעולם לא שילמה עבור הנכס ודרשה מבית המשפט לקבוע כי עליהם לשלם.

השופט יאיר דולגין קיבל את מרבית טענותיהם של עורכי הדין רפי שפטר ורוני כהן-שפירא, שייצגו את משפחת שחר, וקבע בין היתר, כי "לא ניתן להתנער מהתחושה שהאינטרס האמיתי בבסיס הפרתה של המשיבה את החוזה הינו אינטרס לא רלבנטי ופסול... נראה שהמשיבה בחרה ביודעין להפר את החוזה וזאת רק אחרי שחיכתה שהמבקשים ישלימו בו את חלקם.. מתיאור הדברים עולה גם חוסר תום ליבה המשווע של המשיבה בהתנהלותה זו.. טענותיה נגועות בחוסר תום לב ממשי וצורם".

בנוסף לקבלת העתירה, נקבע כי אוצר מפעלי ים תשלם למשפחת השחר הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 75 אלף שקל בגין "התנהלותה הנפסדת". עוד ציין השופט בפסק הדין: "המשיבה בחרה להתחכם והכינה למבקשים תרגיל יוצא מן הכלל, במסגרתו קיבלה למעשה את השטח לצורך שיפוץ ולאכלוס בתקופת ההרשאה, שכן לא גילתה מראש למבקשים כי השטח לא יוחזר להם. כך, סברה המשיבה, תוכל להפוך את היוצרות ובמקום להיות זו הנאלצת להגיש תביעת פינוי נגד המבקשים ולאלצם למעשה לפתוח את העימות המשפטי בבקשת השבה".