חוזים לא תמיד חייבים לקיים?

אחד מכללי היסוד שמלמדים אותנו כבר בינקותנו הוא כי "הבטחות יש לקיים". כשאנו מתבגרים, ההבטחה לובשת צורה של חוזה - ואותו, חייבים גם חייבים לכבד. ואם כך, תמוה כי דווקא בית המשפט העליון האמון, בין השאר, על כיבוד הסכמות חוזיות בין צדדים, העמיד את כלל היסוד הזה, שעליו אין עוררין, בפני בחינה מחודשת שבסופו, למעשה, קבע: לא תמיד ולא בכל מצב.

לפי הפסיקה שהתקבלה החודש בעליון, עובדים אשר פיתחו אמצאה במסגרת עבודתם, ואשר חתמו עם מעסיקיהם על כתב ויתור זכויות, יוכלו לשוב ולפנות לוועדה מיוחדת אשר תבחן ותכריע האם בכל זאת, חרף כתב ויתור הזכויות, הם זכאים לפיצוי או תמלוגים בגין המצאתם. כמעט שמיותר לציין כי מדובר בהחלטה תקדימית בעלת משמעויות מרחיקות לכת, המטילה צל כבד של חוסר ודאות על תעשיית הטכנולוגיה כולה.

פסק הדין של העליון, שהידיעה עליו כבר נפוצה כאפליקציה פופולארית בחנות מקוונת, ניתן במסגרת תביעה שהגיש ד"ר נמרוד בייר ממייסדי חברת הסטארט-אפ פלוראליטי, אשר עסקה בתחום השבבים ונמצאת כיום בהליכי פירוק. בתביעתו, טען בייר כי הגה את הטכנולוגיה שעמדה בבסיס פעילותה של החברה ועל כן הוא זכאי לתמלוגים. עוד טען, כי הסמכות לקבוע את גובה התמלוגים, אינה של מפרק החברה, אלא של "הוועדה לענייני פיצויים ותמלוגים" במשרד המשפטים. מדובר בוועדה אשר נועדה להכריע במקרים בהם אין הסכם בין המעסיק לעובד באשר לתמלוגים על המצאות שנהגו במסגרת העבודה.

ואולם, דווקא במקרה של בייר היה קיים הסכם בין הצדדים אשר קבע מפורשות כי אינו זכאי לתמלוגים בגין המצאותיו מעבר לסכומים שנקבעו בהסכם.

בהתאם לפרקטיקה הנוהגת עד כה, דחה בית המשפט המחוזי את טענתו של בייר וקבע שמכיוון שקיים הסכם בין הצדדים, השולל זכאות לתמלוגים, הרי שאין לו זכות לפנות לוועדה.

בייר לא ויתר וערער לעליון, מהלך שהתברר כמשתלם: בניגוד לפרשנות המקובלת עד היום, קבע העליון, כי לוועדה לענייני פיצויים ותמלוגים קיימת סמכות לבחון את זכאות העובד לתמלוגים גם כאשר קיים הסכם בין הצדדים השולל זכאות לפיצוי. למרבה האירוניה, קבע העליון כי הוועדה אמנם לא תתערב בהסכמות הצדדים, אולם במידה והוסכם כי העובד לא יהיה זכאי כלל לתמלוגים בגין המצאותיו בחברה - תהיה הוועדה מוסמכת לקבוע תמלוגים, לעיתים, בניגוד למסוכם בין הצדדים.

בית המשפט אף העיר במסגרת פסק הדין כי "ישנה אפשרות שהזכות לתמורה בעד אמצאת שירות הינה זכות קוגנטית המהווה חלק בלתי נפרד ממשפט העבודה המגן". המשמעות היא, שבדומה לזכויות בסיסיות במשפט העבודה כשכר מינימום והבראה, העובד אינו יכול לוותר על זכותו לתמלוגים לחלוטין גם אם חתם על הסכם מפורש עם המעסיק.

פסיקה זו, עם כל הכבוד, ראויה, לכל הפחות, לבחינה מחודשת. בעידן של כלכלה בלתי יציבה, כאשר תעשיית ההיי-טק מהווה את חוד החנית של המשק הישראלי וממשלת ישראל פועלת ביתר שאת ליצירת כר נוח לחברות טכנולוגיה הבוחרות לתקוע כאן יתד, פסיקת העליון מתעלמת מהפרקטיקה הנוהגת בשוק לפיה עובדי היי-טק חתומים על הסכמים המעניקים להם שכר גבוה והטבות בתמורה לפיתוח המצאות ללא תמורה נוספת. בכך, מחדירה הפסיקה מידה רבה של חוסר ודאות וחוסר יציבות לפעילותן של אותן חברות.

בין התוצאות האפשריות של פסיקת העליון: האטת המו"פ בתעשיות הטכנולוגיה, בשל החשש משיתוף עובדים בתהליכי מו"פ מחשש לתביעות פיצוי עתידיות; הקטנת היקף ההשקעות הזרות בישראל, בשל חשש החברות הזרות מתביעות זכויות של קניין רוחני מצד צדדים שלישיים; פגיעה בכלכלת המשק, בשל הקטנת היקף ההשקעות; ירידה במספר המשרות בתחום הפיתוח; תביעות סרק של עובדים בפני הוועדה לצורך בדיקה מחודשת של זכאותם לתמלוגים; בזבוז משאבי החברות, (והמשקיעים), אשר מרביתן אינן מבוססות פיננסית בתחילת דרכן, ועוד.

לא בכדי ולא בקלות, הפכה ישראל למעצמה טכנולוגית המושכת השקעות רבות מהעולם. בהינף קולמוס, העמידה החלטת העליון את מעמדה הבכיר של ישראל בעולם הטכנולוגיה בסיכון ממשי. התעשייה כולה דרוכה לגלות מה ילד יום וכיצד תנהג מעתה ועדת הפיצויים בתביעתו של בייר בכלל, ובתביעות נוספות אשר בו יבואו, בפרט.

הכותבת היא ראש מחלקת דיני העבודה במשרד עורכי הדין פירט, וילנסקי, מזרחי, כנעני