דיוויד פוסטר וואלאס: הרציונל שפונה אל הלב

דיוויד פוסטר וואלאס, יליד 1962, השתייך לדור של ילדים שגדל מול הטלוויזיה, וליתר דיוק – מול הטלוויזיה האמריקאית המסחרית, מעוז הפרסום, הבידור והצרכנות. כשכבר היה סופר ידוע סיפר בראיון כי הוציא את הטלוויזיה מביתו, "אחרת" אמר, "אשב ואצפה בה כל הזמן". ביום אסון התאומים הוא יצא בריצה מהמקלחת אל ביתה של שכנתו בת ה-70, ועם שׁמְפו בשערו צפה בדיווח הטלוויזיוני על האסון, עליו שמע קודם ברדיו בזמן הרחצה. כך הוא מספר במסתו "המראה מהבית של גברת תומפסון" (בתוך הספר "ילדה עם שיער מוזר", ספרית פועלים). בין אם השמפו בשיער היה באמת או שנשתל שם לצרכים קומיים, במסה זו, כמו בכל יצירותיו, מסתכל וואלאס בביקורתיות על כל מה שספג בילדותו מהטלוויזיה – התרמית והשיווק, או תרמית השיווק, אשר קיימת אפילו בשידור חדשותי של אסון לאומי. במהותם, סיפוריו הקצרים ומסותיו עוסקים בקילוף שכבות הרעש ובהסרת מראית העין של האושר הצוהל ושל ההצלחה. שעשועוני טלוויזיה, פסטיבלי אכילת לובסטרים, או שיט תענוגות בקריביים – בכולם מחפש וואלאס את הרגש האותנטי, את הכאב החבוי, אשר כחלק ממנגנון מצגת השווא מוסתר מעין כל. כעדשה רבת עוצמה הוא עושה זום דרמטי ומאתר את חוסר האונים ואת הכמיהה הבסיסית לחום ולהכלה בכל אותן סיטואציות כלכליות מנוכרות, שהן חלק מתרבות ההמונים.

בשונה מענקי הדור הקודם הנערצים עליו – ג'ון בארת, דון דלילו, דונלד בארתלמי – כתיבתו של וואלאס נובעת מתוך חמלה. אם קודמיו בשרשרת הספרותית הציגו עמדת התבוננות צינית ומרוחקת, כתיבתו של וואלאס מבקשת תמיד לקרב. בזכות יכולתו הנדירה להגיע לעומקי התודעה האנושית ולתאר בצלילות גדולה ובהומור מיוחד במינו את כל נפתוליה, פניותיה ומשחקיה, מצליח וואלאס לייצר אותה אינטימיות עם קוראיו; כקוראים אנו חשים כי הוא מדבר אלינו בקולו הרך. מייקל סילברבלאט, בעל תכנית הרדיו הספרותית 'תולעת ספרים', כינה את המאפיין הזה בכתיבתו של וואלאס בשם "מוח מדבר". בעידן הסחות הדעת של ימינו היה חשוב לוואלאס לייצר את השקט ולאפשר את האינטימיות, אותה אינטימיות קדושה של אדם עם עצמו.

פריצתו הספרותית הגדולה של וואלאס באה ב-1996, עם פרסום ספרו הרביעי, הרומן Infinite Jest ("מהתלה אינסופית") בן 1100 העמודים. רומן זה נחשב כיום לאחת מיצירות המופת של המאה ה-20 והוא זיכה את וואלאס בפרסים רבים. עד פרסום הרומן הכירה אותו קבוצה מצומצמת יחסית של קוראים, אם כי בכתיבתו הז'ורנליסטית המבריקה כבר קנה לו שם. בשנת 1995 הזמין אצלו מגזין הארפר'ס כתבה על שיט תענוגות בקריביים, מה שהוליד את המסה "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם" שרואה כעת אור בעברית (בתרגום אלינוער ברגר). מסה חריפה זו גם היא אחת משיאי יצירתו ויש בה שילוב כובש בין הומור סוחף לבין קדרות ומלנכוליה. כתיבתו הז'ורנליסטית של וואלאס היא ערוץ פורה וחשוב ביצירתו, היא ממוקמת בצומת המשולש שבין סיפורת, מסאות ועיתונאות; היא אינה עיתונאות חוקרת אובייקטיבית, אלא תמיד אישית-חווייתית; וואלאס, בדרכו המיוחדת, מפרק בה את המציאות לפרטי פרטים, את הרגש לנימי נימים, את המוסכמות הוא מפשיט מהזיוף שעוטף אותן, במובן מאליו הוא מטיל ספק, ומכל אלה הוא בונה תובנות פסיכולוגיות וחברתיות משלו, מפתיעות ונוגעות ללב, על העולם שלנו, שאינו מניח את הדעת כלל וכלל.

מאז Infinite Jest כתב וואלאס סיפורים ומסות רבים והיה לאחד הסופרים העכשוויים המוערכים ביותר בארצות הברית. עם התאבדותו בשנת 2008, בגיל 46, התעצם מעמדו החזק במילא; קוראיו, שכעת הם רבים מאוד, מוצאים נחמה בקולו ובתפישת עולמו ממוקדת-החמלה, לבני דורו וואלאס הוא מעין מדריך פוקח עיניים ומורה דרך מוסרי. עם העברת עיזבונו וכתבי היד שלו לארכיון באוניברסיטת טקסס, נפתחה הדרך למחקר אקדמי ענף של יצירתו ובחינת השפעתה על הספרות והעיתונאות בת זמננו, וחוקרים נלהבים רבים נוטלים בו חלק.

ב"המלך החיוור", הרומן הלא גמור שהשאיר אחריו, עוסק וואלאס, כמו בכל יצירותיו, בשאלות הגדולות של החיים: חירות, בחירה, אחריות. בספר, העוקב במקביל אחר כמה פקידים ברשות המסים האמריקאית, עולה התובנה כי גבורה אמיתית היא היכולת לעמוד בשגרת החיים הסיזיפית, היומיומית, המשעממת, היכולת לעבוד לבד ובהתמדה, בלי שאף אחד ימחא לך כף. לסיום הרשימה הזאת, הנה משל מעורר מחשבה מתוך "המלך החיוור", פרי עטו של וואלאס. 

"הבית שלנו היה מחוץ לעיר, ליד אחד מכבישי האספלט. היה לנו כלב גדול שאבא שלי קשר לשרשרת בחצר הקדמית. רועה גרמני מעורב גדול. שנאתי את השרשרת אבל לא היתה לנו גדר, היינו שם ממש ליד הכביש. הכלב שנא את השרשרת. אבל היה לו כבוד. מה שהוא עשה, זה שהוא אף פעם לא התרחק עד סוף האורך של השרשרת. הוא אף פעם אפילו לא התרחק עד איפה שהשרשרת נמתחת. אפילו אם הדוור הגיע, או איזה איש מכירות. מתוך כבוד, הכלב הזה העמיד פנים שהוא בחר בשטח המסוים הזה בשביל להישאר בו ושבמקרה יצא שהוא בתוך האורך של השרשרת. שום דבר מחוץ לשטח הזה שָׁם לא עניין אותו. היה לו פשוט אפס עניין. ככה הוא בכלל לא שם לב לשרשרת. הוא לא שנא אותה. את השרשרת. הוא פשוט קם ועשה אותה לא רלוונטית. אולי הוא לא העמיד פנים – אולי הוא באמת קם ובחר בעיגול הקטן הזה שיהיה העולם שלו. היתה לו עוצמה. כל החיים שלו קשור לשרשרת הזאת. אהבתי את הכלב המחורבן הזה."

נגה אלבלך היא עורכת "ילדה עם שיער מוזר" ו"משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם", שראו אור בהוצאת ספרית פועלים - הקיבוץ המאוחד.