צילום: shutterstock
במה מאמין האתאיסט?
ריצ'רד דוקינס, אחד מגדולי הביולוגים של ימינו ובעיני דתיים - אחד מגדולי הכופרים, מסיר את הכפפות בראיון שהעניק ל"פלייבוי"
ספר הילדים של דוקינס "The Magic of Reality" שהתפרסם בסוף השנה שעברה כבר זכה לאזכור בטור זה. גם שם דוקינס עסק בהסבר ושכנוע בנושא האבולוציה, ובהתפלמסות, מאופקת ומרוככת, עם האמונות ששוללות אותה.
כאן, במגזין למבוגרים, הוא מסיר את הכפפות. דוקינס איננו איש נוח. דעותיו נחרצות, דיבורו חותך וסבלנותו פוקעת מהר. באחרונה מת ידידו כריסטופר היצ'נס, שהיה אחד הקטגורים היותר פעילים של הדת והשתתף בעימותים פומביים רבים מול רבנים ומטיפים נוצרים. וגם דוקינס עצמו פרש לגמלאות ממשרתו כפרופסור "דובר המדע" באוקספורד. ונדמה ששני האירועים האלה עשו אותו חד מתמיד, ופוגע ללא רחמים גם בקרוב וגם ברחוק. אני פגשתי אותו אישית רק פעמיים, בכנסים מדעיים, ובשתי ההזדמנויות התרשמתי מאישיותו הקשה לא פחות מאשר מפיקחותו וביקורתיותו. והנחרצות שלו, החיתוך הבלתי מתפשר שלו, ההומור הבריטי והכתף הקרה שהוא מפנה לבני שיחו הופכים לפיקנטיים במיוחד דווקא בין דפי המגזין הזה.
בתשובה לשאלה "בהנחה שיש אלוהים והיית פוגש בו, מה היית שואל אותו?", הוא עונה: "אדוני, למה אתה מתאמץ כל כך להסתתר?". הוא אינו מתרשם מההתבטאויות של מדענים דגולים כמו איינשטיין והוקינג שמאזכרים את בורא העולם, וטוען שגם הם, "כמו כל בר דעת" כדבריו, אתיאיסטים כמוהו, והתייחסותם לאלוהים היא כמשל, שזה המקום הראוי לו מאז דרווין.
בכתבי הקודש הוא אוהב בעיקר את הפסוק "הבל הבלים, הכל הבל" מקהלת, כמה פסוקי חוכמה ממשלי ואת הארוטיקה של שיר השירים.
הוא גם ממובילי הביקורות שמאשימות את הדת בתחלואי העולם. פיגועי 11 בספטמבר, לדבריו, התאפשרו בזכות אמונתם של הטרוריסטים בחיי נצח ובגן עדן, והסכסוך הישראלי־פלסטיני מסרב להיפתר בין היתר כיוון שבשני הצדדים פועלות קבוצות לחץ שטוענות שכתבי הקודש שלהן מקנים להן בעלות מלאה על הארץ.
ויש לו תשובות מוכנות גם לשאלות קשות יותר. אם הוא סובר שחייו חסרי ייעוד אלוהי, איזו משמעות ונחמה הוא מוצא בקיום? תשובתו: האהבה האנושית והיכולת שניתנה לו להתפעל מיופיו של העולם. ומה לגבי הטענה שהיטלר היה אתיאיסט? התשובה: הוא לא היה אתיאיסט אלא קתולי, ואין קשר בין אתיאיזם למוסר או להיעדרו. ואם הוא מאמין שיצאנו מהקופים, למה לא לתת זכויות לשימפנזים? התשובה: לא יצאנו מהקופים, אלא אנחנו בעצמנו זן של קופים שהתפתח מיצור קדום שנכחד. השימפנזים הם קרובים רחוקים שלנו, אבל כך גם התמנונים, ויש מרחק ביולוגי, גנטי ומשפחתי מספיק גדול בין האדם לבין כל מיני החיות האחרים.
ההתפלמסות שדוקינס משתתף בה נמשכת מאות שנים, וכבר הספיקה להישחק מאז ספר איוב, דרך "הכוזרי" ועד למאבקים של ימינו. דוקינס פשוט מעלה את רמת המיליטנטיות והמתח הפוליטי. הוא מאשים את הדת והדתיים בתחלואי ההווה, ודורש להסיר את "החסינות הדיפלומטית" של הדת. למשל, בהפגנת המונים נגד האפיפיור הקודם הוא קרא למאסרו על רקע פגיעת "ארגונו" בנשים, הומואים ועניים, ואת האפיפיור הנוכחי הוא מאשים במתן חסות לפדופיליה. אז מי אמר שמדענים חייבים להיות זהירים ואפרוריים? ומי אמר שאין מה לקרוא ב"פלייבוי"?
12 תגובות לכתיבת תגובה