אנחנו הילדים של חורף
אין כאן באמת סיכוי לדור הזה. הבטיחו לנו צמיחה והצלחה אם רק נתאמץ, וקיבלנו סטירה לפנים. החברה הישראלית לקחה את המודל הקפיטליסטי לקיצוניות איומה, אנחנו מרגישים את זה בחשבון הבנק ובארנק
נולדנו בין שתי הטראומות הקשות של מדינת ישראל – בין מלחמת יום כיפור לבין רצח רבין. מתקרבים לגיל 20, 30 או 40, מביטים במה שקרה למדינה הזו ולא באמת יודעים אם נהיה פה מחר. לא נעזוב בשביל כסף או איכות חיים, אלא נברח מפה בעצב, בגלל שרימו אותנו, מכרו את המדינה שלנו לכל המרבה במחיר ואת השאריות חילקו למקורבים.
יותר ויותר חברים, מכרים ועמיתים לעבודה אומרים לי "אם בזמן הקרוב (או בבחירות בקרובות) לא משתנה כאן משהו – אני עוזב". מדובר במלח הארץ, אנשים שהשקיעו כאן שירות קרבי ומאות ימי מילואים, שהכו שורש, שכל חבריהם ומשפחתם כאן, ולפיסת הארץ הזו הם קוראים מולדת.
"אבא, מה זה מולדת בשבילך?", שאלה אותי בתי הבכורה, "אני צריכה את זה לשיעורי הבית". הקול שלי נחנק לרגע "זה הבית הגדול שלנו. יש לנו את הבית הקטן של המשפחה, והמולדת היא הבית הגדול". מה אומרים לילדה שאבות אבותיה היו ממייסדי נס-ציונה בסוף המאה ה-19? מה מספרים לילדה שמשפחתה מהצד השני ברחה מהנאצים כדי להקים מושב בפלשתינה? שהם הקימו לנו בית ואנחנו ויתרנו עליו? או שלא יכולנו לכוחות גדולים מאיתנו, כוחות שהגיעו מתוך החברה הישראלית - להחריבה? מה נגיד אם בסוף נעזוב את המולדת, ואיך נביט בראי?
אין כאן באמת סיכוי לדור הזה. הבטיחו לנו צמיחה והצלחה אם רק נתאמץ, וקיבלנו סטירה לפנים. קיבלנו מדינה בלי מנהיגות, ארץ אוכלת יושביה, בקושי מקום לשרוד בו. החברה הישראלית לקחה את המודל הקפיטליסטי לקיצוניות איומה, אנחנו מרגישים את זה בחשבון הבנק ובארנק, והמדדים הכלכליים מראים זאת שוב ושוב בכל תחום אפשרי. הדור הקודם אשם בזריעת הזרעים להרס החברה הישראלית, כשוויתרו על הערך החברתי והעזרה ההדדית, ורק עודדו אותנו להצליח כפרטים. אנחנו אלה שמסכימים לחורבן הזה – ממשיכים לחיות את הרגע, לקנות כל דבר אפשרי, להסתגר בתוך האינטרס שלנו, לשקוע בתוכניות ריאליטי ובאדישות, להתנגח מגזר במגזר, ולשכוח שאנחנו כחברה תלויים אחד בשני.
בשנים שאחרי מלחמת יום כיפור ישראל, אנגליה וארה"ב החלו להוביל מדיניות שבה כל אדם לעצמו, ובכך מפוררות את רשת הבטחון הכלכלית-חברתית, ומרוקנות מתוכן את מחויבות המדינה לאזרחיה. מדיניות שמטפחת קשרי הון-שלטון ומקבעת את אפסיותו של האזרח הפשוט, העובד, המשרת שהופך לשורד. בשנות ה-70 וה-80 זה היה מענה לקומוניזם, מענה שכביכול נותן חופש ואשלייה שהגבול הוא השמיים. בפועל מעט נוגעים בשמיים ומתעשרים, ורובנו חסרי סיכוי להגיע לדירה משלנו, לתעסוקה הוגנת ולבטחון כלכלי.
המיקרוקוסמוס בישראל הוא הנקודה הקיצונית בעולם ה"מפותח" הזה. מדינה שבה הייאוש עולה על גדותיו, והאמון במקבלי החלטות שואף לאפס. אבות ואמהות עצמו עיניים, וילדיהם מתעוררים חסרי תקווה ועתיד.
הדור שלי גדל לתוך מציאות של אינדיבידואליזם קיצוני ותחרותיות כערך עליון. רוב הדור הזה עדיין מקובע בתפישה שאם יתאמץ מספיק יוכל להגיע לבטחון כלכלי. "אעבוד קשה יותר" אמר הסוס בחוות החיות של ג'ורג' ארוול, ולא שם לב איך החזירים מנצלים את קבעון מחשבתו. התחנכנו לתחרות כדרך חיים, לכך שהכסף והיוקרה הם המטרות הנשגבות, והכל מותר כדי להשיגן. משם צומחות השחיתות, האלימות וחוסר המנהיגות – מפני שכל אחד לעצמו.
נולדנו לתוך העולם הזה, ועכשיו אנחנו חולמים תינוקות, בונים את הדור הבא – בבית, בתנועת הנוער, בביה"ס וברחוב. עדיין נשארו כאן אופטימיים, פעילים חברתיים שעוד נחושים לשנות את המציאות הישראלית, שעוד מוצאים כאן תקווה. אבל נשארו לנו מעט שנים, מפני שבקרוב עלול להיות כאן מדרון חלקלק שאחריו כבר לא יישארו כאן אנשים שקוראים לארץ ישראל "מולדת", לא יישארו כאן ישראלים גאים במדינתם ולא כאלה שיחלמו על הדור הבא. בנקודת הזמן הזו אנחנו דור שכבר לא מבטיח כלום לילדים שלו. לא שוויון וצמיחה, לא אחווה וחירות. אפילו לא בית, בריאות ורווחה. לא מבטיחים כי אנחנו כבר שבעים מהבטחות שהדור הקודם לא קיים.
הכותב הוא פעיל המאבק לצדק חברתי
129 תגובות לכתיבת תגובה