פרשנות על גזר הדין של אולמרט: שוב נענשה התביעה הכללית

גזר דין שניתן יומיים לפני יום כיפור אחת דתו – הקלה ומחילה. גזר דינו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט המשיך את קו הכרעת הדין. בשניהם נהנה הנאשם מכל הנסיבות והספקות המקלים.

הפרשנויות שלפני הקראת גזר הדין החמיצו תיקון קטן בחוק העונשין לפיו אין בית המשפט יכול להטיל מאסר בעבודות שירות אלא אם ביקש קודם לכן את חוות דעתו של הממונה על עבודות השירות. כיוון שהשופטים, ערב הכרעת הדין, לא ביקשו את חוות הדעת, ניתן היה לשער בוודאות גבוהה ביותר שמאסר לא יושת על אולמרט. לכן, במידה רבה, המהומה הבוקר הייתה על לא מאומה.

העדר רכיב המאסר מהעונש מכשיר לאולמרט מסלול נקי בחזרה לפוליטיקה, לפחות מהפרשה הנוכחית. אלא שעדיין ניצבים בפניו שני מכשולים: תיק הולילנד שמתנהל בתל אביב והאפשרות שהמדינה תערער על הזיכויים בטלנסקי ועל העונש שהוטל היום. אחד מסנגוריו של אולמרט, עו"ד נבות תל צור, "הזהיר" את המדינה שערעור במקרה זה משמעו "רדיפה", במיוחד לנוכח פסק הדין שניתן לאחרונה בביהמ"ש העליון, לפיו לא ראוי ולא נכון לערער על פסק דין שניתן פה אחד, ועוד בהרכב מכובד של שלושה מבכירי ביהמ"ש המחוזי בירושלים.

הרטוריקה של גזר הדין הפליגה בחומרתה של עבירת הפרת האמונים בה הורשע אולמרט בפרשת מרכז ההשקעות. אלא שהחומרה התנפצה על הנסיבות. והנסיבות חוזרות לחטא הקדמון של הפרשה – העדות המוקדמת של טלנסקי, עדות שבעקבותיה נאלץ ראש ממשלה נבחר להתפטר מכהונתו. ולאחר טלנסקי התנפצה פרשת ראשונטורס שהוסיפה שמן תקשורתי רותח למדורת הפרסומים המשחירה. בית המשפט מציין שאולמרט התפטר בגלל שתי פרשות מהן זוכה לבסוף. ועוד מדגישים השופטים את הזמן החריג – שנה ורבע – שעברה מאז ההתפטרות ועד להגשת כתב האישום.

הדיון הזה מתכתב לא רק עם משפט אלא עם דמוקרטיה והתנהלות אגרסיבית ונמהרת של התביעה הכללית. בלשון עדינה ומרומזת, מבקרים השופטים את המהלך שבו קיפדה הפרקליטות ראש ממשלה מכהן בשתי פרשות שמהן זוכה לבסוף, ועוד במועד שבו כתב האישום היה רחוק מלהתגבש לממשות.

בפרקליטות מיתממים שאולמרט החליט להתפטר, אבל איזו ברירה אמיתית הייתה לו לנוכח הפסטיבל התקשורתי-ציבורי-פוליטי? לכן מי ש"נענש" שוב זה לא אולמרט אלא התביעה הכללית שדרישתה למאסר בעבודות שירות נדחתה. הפגיעה בדמוקרטיה יצרה את הנסיבות המיוחדות שהסיגו לאחור את החומרה המתבקשת מעבירת הפרת האמונים.