האחריות של מערכת החינוך

הטענות של ד"ר נאוה לויט בן נון מופנות למערכת החינוך, אך באותה קלות אפשר להלין על ההורים, שמפתחים תירוצים יצירתיים לשעות הארוכות שילדיהם מבלים מול מסכים. למה דווקא מערכת החינוך?

"זה נכון שילדים חשופים למסכים בבית, אבל מערכת החינוך צריכה לקחת אחריות גדולה יותר. פעם תפקידה היה להעביר לילד ידע, והיום תפקידה יותר התפתחותי. המערכת הרגשית היא מרכזית בלמידה, אבל מערכת החינוך משקיעה אנרגיות בחלק הקוגניטיבי, כאילו אין קשר בינו לבין חלקים אחרים במוח. אי אפשר לעשות הפרדה מלאכותית, ותפקיד המורים הוא לעבוד גם על הפן הרגשי. לבית הספר יש שליטה על מה שהילדים עושים והוא יכול להשפיע. מישהו צריך לקחת אחריות, לדאוג שנבנה מוח שיכול להתמודד עם העולם המהיר ועמוס הידע ועם האפשרויות שבחוץ, שלא יתרסק בדרך".

אי אפשר לעצור את הטכנולוגיה.

"בוודאי, אני ריאלית. אבל גם בתוך עולם טכנולוגי אדם זקוק למיומנויות איפוק וליכולות תקשורת. לא נרצה לגדל רובוטים. העולם הטכנולוגי מגדיל את כמויות המידע, הגירויים והצורך לנהל קשב. אלה מיומנויות בסיסיות שצריך לפתח כדי שהילדים יגדלו כבני אדם בריאים בעלי יכולות, במקום לסמם אותם במה שנוח להם ולמורים".

ובאופן מעשי?

"קודם כל, לא הייתי מכניסה את התקשוב לגילים הצעירים, מגן ועד כיתה ג', אולי אפילו ד'. הייתי מתחילה בגיל מבוגר יותר, ורק במקצועות שבהם יש משמעות לעומק הידע שהילדים מקבלים ולהרחבה שלו. למשל, לראות סרטונים על יוון העתיקה בשיעורי היסטוריה. בנוסף, הייתי לוקחת צוות מומחים ממחקר המוח והפסיכולוגיה, ריפוי בעיסוק וקלינאיות תקשורת, ובונה איתם תוכניות מאזנות. במקביל, הייתי מתחילה מחקר רציני. הבעיה היא שעוד מעט אי אפשר יהיה לעשות אותו, כי לא תהיה קבוצת ביקורת. למחקר עם ילדים לוקח חמש שנים לזוז, ובתוך חמש שנים כל מערכת החינוך תהיה מתוקשבת. אז אולי לעולם לא נדע".