"אני חרדה לגורל העיסוק שלי"

"אין בלבי שום שמחה על התמעטות המתחרים (ראו מסגרת - ל"ר). אני אבלה על כל אחד ואחד מהם וחרדה לעתידו של העיסוק שבו בחרתי", כתבה מרומי בפוסט והוסיפה: "אחרי קיץ 2011 של מחאה חברתית סוחפת שעוררה כל כך הרבה תקווה בכולנו, התאכזבתי לגלות שלא נעשה ההיקש שמחבר בין צדק חברתי לצדק צרכני".

ואכן האכזבה מהמחאה שלא הצליחה להביא לשינוי רק הגבירה את התסכול. לאחר הקיץ של המחאה החברתית, התאגדו מעצבי האופנה ברשת תחת פורום הקרוי "פורום מעצבים ישראלים". הפורום הזה משמש את מעצבי האופנה להעברת מידע על שווקים המחפשים משתתפים, ציוד המוצע למכירה (כפי שעשה המותג מנדינקה לאחר שסגר את דלתותיו), ידע בנוגע לבעלי מקצוע הקשורים לתחום ועוד. מרומי פרסמה את הפוסט שלה גם שם, וזכתה לתגובות מזדהות. אך נראה שלמרות הסולידריות, המצב רק מידרדר.

"לקראת יום כיפור, שאלתי את עצמי שאלה כנה - מה בעצם ההצדקה לכך שימשיכו להיות מעצבים ישראלים?", אומרת מרומי ל"כלכליסט", וממפה את הגורמים שהביאו למצב הקשה שבו מצוי היום הענף, ביניהם השחיקה הכלכלית של מעמד הביניים, כניסת רשתות האופנה הזרות לישראל, חוסר ההבנה של הקהל לגבי חשיבות קניית מוצר כחול־לבן, חוסר תמיכה מצד הרשויות המקומיות ותקשורת שבעיניה שופטת מעצבים ישראלים בחומרה.

איילה מרומי בחנות גוסטה בתל אביב. "האופנה המקומית מספקת עבודה ללא מעט אנשים" | צילום: עמית שעל

מרומי מחזיקה שתי חנויות, האחת בדיזנגוף והשנייה במתחם שוק הפשפשים, ומרגישה פטריוטית. "האופנה המקומית לא רק משרתת את המדינה כשגרירה, היא גם מספקת עבודה ללא מעט אנשים בישראל - מוכרים, תופרים, תדמיתנים, ספקי בדים ועוד מתפרנסים מענף האופנה בארץ", היא אומרת, "תל אביב היא בירת האופנה שלנו, ובעיניי עיריית תל אביב לא עושה מספיק על מנת להקל עלינו. אנחנו לא מקבלים הטבות במסים, אין לנו שווקים איכותיים וממוסדים, כלום. גם הקהל והתקשורת כנראה לא מבינים מספיק כמה חשוב לקנות כחול־לבן, וגם כמה חשוב לקנות מעט ונכון, כדי שכספם יפרנס עשייה מקומית. גם מבחינה אקולוגית, הצרכן צריך לעשות חשבון נפש. במקום לקנות הרבה פריטים ברשתות שיושלכו לפח אחרי עונה או שתיים, עדיף לקנות מעט פריטים עם ממד סנטימנטלי ועל־מגמתי שישאיר אותם בארון לתקופות ארוכות יותר".

את תחושתה של מרומי מחזקת אורנה רבינוביץ' פונדק, יועצת עסקית פרטית מטעם משרד התמ"ת, המתמקדת בעבודה עם מעצבי אופנה. "המעצבים בישראל לא מקבלים כל עזרה מהמדינה, ומצב התחום הוא מעבר לעל הפנים", היא אומרת, "כיוון שאופנה נתפסת תמיד כמותרות, נראה שיש תדמית שזה תחום למפונקים ומפונקות. זה ממש לא כך. מעצבי האופנה עובדים קשה כדי להרוויח את פרנסתם, שלרוב לא מאפשרת חיי רווחה ובתים מפוארים".

להיות כמו ספרים

רבינוביץ' פונדק מצביעה על שתי דרכים לצאת מהמלכוד: עידוד קניית תוצרת מקומית וסבסוד מטעם הרשות המקומית והמדינה. "תל אביב הרי מתהדרת בתואר 'עיר ללא הפסקה'. מעצבי האופנה בהחלט תורמים לזוהר של העיר, אך לא מקבלים מהרשות המקומית דבר. להפך, מותג שיש לו חנות במתחם התחנה, למשל, מחויב לפתוח את החנות ביום שבת על פי הוראות המתחם, ובכל יום שבת מגיע פקח של העירייה שנותן לו קנסות על כך שפתח. זה אבסורד. דוגמה נוספת היא ההטבה במסי הארנונה. מעצבי שיער, לדוגמה, זכאים להקלה בארנונה, אבל מעצבי אופנה לא זכאים. אני לא מבינה את זה. פניתי לעירייה כמה פעמים בניסיון לבנות האנגר שיאחד מעצבים רבים תחת קורת גג אחת ויציע דוכנים במחיר נגיש. לאחר כמה פגישות, ההצעה שקיבלתי מהם היתה לעשות זאת בתחנה המרכזית החדשה, אבל העלויות לא היו אטרקטיביות: הם רצו דמי שכירות בסכום של 45–50 שקל למ"ר. גם כשהמעצבים בגן החשמל ניסו להתאגד ולערוך אירועים שימשכו קהל, הם פנו לעירייה בבקשה לעזרה. שום דבר לא יצא מזה".

מרומי לא רק מוחה, היא גם מתכוונת לפעול למען שינוי ולאגד לפעילות את חבריה לפורום המעצבים. בשלב הראשון היא מתכננת לפנות לעירייה ולבקש שבתשלום ארנונה תנאי המעצבים יושוו לתנאי הספרים והאמנים.

עיריית ת"א: בעיר פעילות ענפה של מעצבים

מעיריית תל אביב נמסר: "בעיר יש פעילות ענפה של חנויות אופנה וחנויות מעצבים. במתחם גן החשמל, לדוגמה, התבטאה מעורבות העירייה בהשקעה בתשתיות וכן הקמת חניון וגינה. גם השיפוץ הנערך ברחוב שינקין עתיד לשדרג את מראה הרחוב ולהביא למקום מבקרים וקונים רבים.

העירייה מעניקה הטבה במסי הארנונה למעצבי שיער בהתאם לפסק הדין של בית המשפט העליון, שם נקבע כי מספרות יסווגו בתעריף של 'תעשייה ומלאכה'. לגבי הקנסות במתחם התחנה: בניגוד לנטען, העירייה לא דרשה הפעלת מסחר במתחם התחנה בשבת. מתחם זה הוא חלק מהעיר ומהמדינה וחלה עליו אותה מדיניות עירונית של אכיפה בשבת, המאפשרת הפעלת בתי קפה, מסעדות ותרבות, אך לא מסחר, ולכן ניתנים קנסות".