סבן ויורק עושים קאמבק, האם יש סיבה לחגיגה?

שני שחקנים ותיקים עשו השבוע עלייה מחודשת לזירה העסקית הישראלית והתקבלו בתשואות. האחד הוא חיים סבן - בעל השליטה הקודם בבזק - שייכנס לנעליו של אילן בן־דב כבעל השליטה בפרטנר. השנייה היא קרן יורק - בעלת השליטה הקודמת בבית ההשקעות פסגות - תפסה פוזיציה מובילה כמחזיקת אגרות חוב של קונצרן אי.די.בי. חזרת שני הגופים הזרים הללו הפיחה אופטימיות בלב המשקיעים המקומיים, שמיהרו להמר על שני הסוסים החדשים ושלחו את המניות של שתי החברות לזינוק של עשרות אחוזים.

לכאורה, החוסכים אמורים להיות מרוצים. חודשים ארוכים אחרי שמטיחים האשמות בבן־דב ובדנקנר על כך שהם הורידו לטמיון את כספי הפנסיה, הנה מגיעים משקיעים בינלאומיים, עם כיסים מתפקעים מדולרים, לא רוצים מאיתנו שום הלוואות, לא סובלים ממינופים גבוהים או מעסקאות בעלי עניין מפוקפקות. בדיוק מה שרצינו, לא?

לא מחפשים לייצר מקומות עבודה חדשים

ובכל זאת, לצד צהלות השמחה אולי כדאי להפיק שתי תובנות מאירועי השנים האחרונות בשוק ההון לרגל חזרתם של סבן ויורק. ראשית, התובנה שסבן ויורק הם בסופו של יום פיננסיירים, דהיינו משקיעים שבאו לעשות סיבוב, ולמכור במחיר גבוה יותר בעתיד הנראה לעין. הם לא מחפשים לייצר מקומות עבודה חדשים בפריפריה, הם לא מחפשים להשתקע בישראל ולהרחיב את פעילותם. אחרי שיעשו את הסיבוב המהיר שלהם, הם ייקחו את הכסף שלהם למקום אחר על פני הגלובוס, ומי בכלל יודע אם רשות המסים הישראלית תראה מזה שקל.

גם סבן וגם יורק מגיעים לשוק כשהם מזהים הזדמנות. הם הוכיחו זאת בעבר בבזק ובפסגות. הם לא יזמים מסוגם של סטף ורטהיימר או בני לנדא, שהראייה העסקית שלהם קשורה קשר הדוק למשק הישראלי ולפיתוחו. ראייה שכבר הוכיחה יותר מפעם אחת שהיא מביאה איתה גם רווח גבוה יותר וגם סיכון נמוך יותר למשקיעים.

ההבדל הגדול בין סבן לבן־דב

התובנה השנייה, שאולי אפשר להתנחם בה, היא שסבן הוא לא בן־דב וקרן יורק אינה דנקנר. זה נכון, הם חוזרים משום שהם מזהים הזדמנות פיננסית. סבן קונה את פרטנר במאות מיליוני שקלים פחות מהמחיר ששילם בן־דב בעבר, ויורק עשויה לתפוס פוזיציה מובילה בקונצרן אי.די.בי העצום בסכום מגוחך של פחות מחצי מיליארד שקל. אבל המחיר אינו מה שחשוב כאן, אלא הסיכון שטמון בהשקעה שלהם. וכן, אף שלסבן יש כיסים עמוקים באופן אישי, גם הוא, כמו בן־דב לפניו, מתכוון למנף את עצמו לצורך רכישת פרטנר. וממש כמו בן־דב לפניו גם הוא מתכוון להחזיר לעצמו את ההשקעה באמצעות משיכת דיבידנדים מפרטנר.

אבל, בניגוד לבן־דב סבן מתכנן למנף את עצמו ככל הנראה ב־40%–60% מהיקף העסקה. זאת בזמן שבמקרה של בן־דב שיעור המינוף שלו היה 90% - כלומר, הוא הביא מהבית רק 10% מערך עסקת רכישת פרטנר. מינוף כשלעצמו אינו עבירה פלילית, אלא מכשיר לגיטימי לביצוע עסקאות. למעשה, זהו המכשיר היחיד כמעט שיכול להניע יזמים צעירים להיכנס לעולם העסקים הגדולים ולעשות בו את צעדיהם הראשונים. השאלה היא רק המינון.

מינוף בשיעורים של 70%–80%, קל וחומר בשיעור של 90%, הוא פשע של ממש כשהוא נעשה בכספי הציבור. פשע מצד אנשי העסקים שנוטלים סיכונים ולוקחים איתם להרפתקה הזו יחד את ציבור החוסכים, וחמור מכך פשע של המשקיעים המוסדיים שמממנים את הסיכונים הגבוהים על חשבון החוסכים. יהיו עמוקים ככל שיהיו הכיסים של סבן, גם הוא לא מבטיח לאיש שהוא יביא כסף מהבית במקרה של נפילה. אבל בניגוד לבן־דב, שיעורי המינוף הסבירים שלו מקטינים את ההסתברות שהוא יצטרך לעשות כן. וזה האינדיקטור שצריך להיות לנגד עיניהם של המוסדיים בעתיד בבואם לחלק את כספי הציבור כאשראי לעסקים, ולא עומק הכיסים.