למה חשוב שקבוצה גרמנית תזכה בליגת האלופות

הליך קבלת ההחלטות במועדון כדורגל הוא עניין מסובך אבל השורה התחתונה היא ש"בעל המאה, הוא בעל הדעה". כפי שאמר ג'ון טרי, קפטן צ'לסי, פעם: "אברמוביץ' הוא הבוס הגדול. כולם מכבדים אותו ומקשיבים לו". היו בטוחים שלא היו מכבדים אותו ומקשיבים לו אם הוא היה רק דירקטור במועדון ולא זה עם היד על הברז.

בכל מקרה, בעשור האחרון הכדורגל נשלט על ידי אנשים עשירים שרוצים להיות בעלי הדעה. האנשים האלה הם בעלים שאיכפת להם יותר מעצמם מאשר המועדון או הקהילה שנוצרה סביבו שנים רבות לפני שהם היו "הבעלים" שלו.

הבעלים האלה, על פי הודאתם, בדרך כלל לוקחים על עצמם את עניין המועדון בגלל סיבות הקשורות לאגו שלהם. הם רוצים לזכות בתארים, או בכוח פוליטי או סתם להגשים חלומות ילדות. על פי מחקרים – התנהלות זאת מאיימת על עצם קיומם של מועדונים וליגות.

לפי מחקר של A.T. Kearney מיולי 2010, "השיטה הכלכלית הנוכחית בכדורגל מעודדת הוצאת יתר והשקעת יתר. בנוסף ללקיחת סיכונים לניצחון במשחקים – הרבה מעבר לכל היגיון כלכלי".

השיטה הזאת הובילה גם לעליית מחירים בכדורגל – מכרטיסים ועד לאוכל במזנונים – וגם לירידה ניכרת במספר האוהדים הצעירים שיכולים להרשות לעצמם להיכנס למשחקים. בנוסף בקבוצות רבות ניתן להרגיש את השחיקה המתמשכת ביחסים שבין הקהילה למועדון.

למרות כל זה, השיטה הזאת נחשבת "להצלחה" בגלל שמועדונים כגון מנצ'סטר סיטי וצ'לסי זוכים בתארים. כן, כסף קונה תארים ואפשר להחשיב את הקבוצות הללו גם כסיפורי הצלחה עסקיים (עלייה ניכרת בהכנסות) – אבל הן כישלון בהרבה מובנים אחרים. בעיקר בכל הקשור ליחסי הכדורגל עם סביבתו.

בינתיים, בעולם מקביל (גרמניה), מועדונים הם בבעלות אוהדים (על פי רגולציית ה-50%+1) והליך קבלת ההחלטות במועדון לא מסתמך על אגו של אדם אחד.

מועדונים גרמנים מערבבים דמוקרטיה רבה בהליך קבלת ההחלטות שלהם. אסיפה כללית בוחרת צוות פיקוח שממנה "קבוצת ניהול" אשר מטפלת במועדון ביום יום. האסיפה הכללית בוחרת את צוות הפיקוח מדי כל שנה וחברי האסיפה הם חברי המועדון שמשלמים דמי חבר.

מודל זה מאפשר לקהילה להיות בעלת שליטה דמוקרטית על המועדונים הגרמנים. וכיוון שלדמוקרטיות יש ראייה לטווח הארוך, זה מאפשר לגרמנים לתכנן לטווח הארוך, לעבוד נכון וגם – מדי פעם – לעשות טעויות ולתקן.

הבונדסליגה, בזכות מודל הניהול של הקבוצות, הצליחה לאמץ רגולציה פיננסית שמעודדת מועדונים לחיות על פי יכולותיהם הטבעיות ולא לצבור חובות גבוהים או להסתמך על "תרומות" מנדבן זה או אחר. הרגולציות הללו מעודדות מועדונים ליצור קשר חזק יותר עם הקהילות שסביבם ולגרום ליותר אוהדים להגיע למשחקים ולהיות מעורבים.

המודל הפיננסי של הבונדסליגה הוא חזק בגלל שהוא מכריח מועדונים להשקיע בנכס היחיד שתמיד יהיה להם – האוהדים שלהם. האמת, אפשר לקרוא בכתבה של דיוויד קון על המודל הזה בצורה הרבה יותר נרחבת: Democratic Germany leads free-market England in football's recovery

 

העניין הוא, שעבור רבים המודל של הכדורגל הגרמני אינו טוב מספיק כי הוא לא מאפשר למועדונים הגרמנים לזכות בתארים בינלאומיים.

אבל האם זה משתנה? השבוע ראינו את בורוסיה דורטמונד מנצחת את ריאל מדריד ושאלקה את ארסנל. ונכון, אולי המועדונים הגרמנים לא זכו בתואר בינלאומי כבר זמן רב אבל השנה העפילו ארבע קבוצות גרמניות לליגת האלופות או למוקדמות ליגת האלופות ורק שלוש איטלקיות בגלל צבירות נקודות עדיפה יותר במסגרות אופ"א.

יורגן קלופ, המנג'ר של דורטמונד, כבר הכריז על הבונדסליגה כ"ליגה הטובה ביותר בעולם". בעבר הוא היה מעוניין לאמן בפרמיירליג אבל זה כבר לא המצב. "אני חושב שגן העדן של הכדורגל הוא הבונדסליגה", אמר. "יש לנו ליגה אטרקטיבית ותחרותית. היא ליגה עם אצטדיונים מצוינים והאוהדים נהדרים".

הגיע הזמן לאשרר את האקסיומות האלה עם הצלחה גדולה בליגת האלופות. כי לצערי רב רק הצלחה ספורטיבית מסיבית יכולה לשנות את דעתם של אנשים. הצלחה כבירה של המועדונים הגדולים בגרמניה תביא לשינוי מחשבה מהיר יותר. רק הצלחה ספורטיבית אדירה תביא לפריחת המודל הנכון לכדורגל גם מחוץ לגרמניה.  

.  

הבעיה היא שרק העשירים באמת יכולים לזכות בתארים בינלאומיים גדולים בימים אלה. הפערים מהקבוצות הגרמניות הקהילתיות עדיין גדולים. ולכן זה מאוד חשוב שמועדונים גרמנים יגיעו להצלחות גדולות באירופה. לא רק בשביל הכדורגל הגרמני אלא בשביל הכדורגל כולו.