האם צריך היה להגיש את הערעור בעניינו של אהוד אולמרט?

אם להיות פיוטיים לרגע, ניתן לדמות שהערעור בעניינו של אולמרט נכתב ונוסח בדם ליבו של פרקליט המדינה משה לדור. כתב הערעור ספוג בעלבון הצורב של התבוסה במחוזי. בעלבון חגיגות השמחה של תומכי אולמרט, שאחד מהם, אמנון דנקנר, אף המליץ ללדור להתאבד.

הערעור נפרש על מאה עמודים וטביעת האצבע של לדור ניכרת בו לכל אורכו: רטוריקה נוקבת, עמוסה, רגשנית, הדגשים שחוזרים על עצמם שוב ושוב. ובעיקר הבלטת תפקידה של פרקליטות המדינה כשומרת הסף מפני השחתתה של מדינת ישראל, ולא חשוב מי הם המשחיתים – אפילו כשמדובר בשלושה שופטים של בית המשפט המחוזי בירושלים.

אהוד אולמרט אחרי הזיכוי | צילום: פלאש 90

אבל, אם נניח לרגע לסגנון, מותר לשאול האם צריך היה להגיש את הערעור ואם כן על מה? הפרקליטות ערערה על שלושה: על הזיכויים בפרשות ראשונטורס וטלנסקי (מעטפות הכסף) ועל גזר הדין – העונש הקל לטעמה שהושת על אולמרט בפרשת מרכז ההשקעות.

אגב, הערעור על העונש הוא הסגנון הלדורי במיטבו: "קיים דיסוננס עמוק בין קביעותיו הנורמטיביות של בית המשפט קמא הנכבד באשר לחומרת מעשיו של המשיב לבין מיזעור הענישה עד כדי איונה, הלכה למעשה. דיסוננס זה חוטא לתכליתה העיקרית של הענישה, ומעביר מסר מטעה לציבור".

השיקולים נגד הגשת הערעור מצויים בתחום מדיניות משפטית שנהוגה במקומות שונים בעולם וטרם הגיעה לישראל: המדינה לא מערערת על זיכויים. לאחר שהנאשם הוטל לגיהנום הפלילי וזוכה, יכולה המדינה להרשות לעצמה להרפות. בית המשפט העליון פסק לאחרונה כי ראוי לשקול היטב אם יש לערער בפסק דין פה אחד של שלושה שופטים. כשיש דעת מיעוט, מתחזקת הלגיטימציה לערעור. כשאין – אפשר להניח.

מנגד יש שיקולים כבדי משפט בעד הגשת ערעור, במיוחד כשמדובר באיש ציבור שמעשיו מקרינים הן על הציבור והן על אנשי ציבור בעתיד. הפרקליטות כמייצגת הציבור אינה רשאית להבליג במקום שלהבנתה נרמסה נורמה ציבורית משמעותית. במיוחד, כשאולמרט שוקל חזרה לחיים הפוליטיים.

מותר להניח שאולמרט העדיף שלא להחליט על חזרתו לפוליטיקה טרם הגשת הערעור כדי להגביר את ההתלבטות בפרקליטות. ייתכן ואם היה מודיע על פרישה סופית ומוחלטת היו הולכים לקראתו. ייתכן, אבל גם לא סביר כשמדובר בלדור ובמה שעבר עליו ועל הפרקליטות אחרי הזיכוי.

ערעור אולמרט נסוב על שני הזיכויים – ראשונטורס וטלנסקי. בראשונטורס הערעור הוא על חוסר הסבירות במסקנה שאולמרט לא ידע על החיובים הכפולים במימון מספר טיסות לחו"ל. זהו ערעור שתוקף קביעה עובדתית – אולמרט לא ידע – למרות שבפני המחוזי הונחו אינדיקציות שלטעמה של הפרקליטות מחייבת את המסקנה שאולמרט ידע.

הערעור על מעטפות הכסף הוא נורמטיבי. הוא תוקף את הנורמה שהכשירה קבלת כספים בידי איש ציבור, הטמנתם בכספת פרטית ואי דיווח עליהם. התנהגות כזו, אפילו אם הכסף כשר, יש לשרש. כדי לחזק את הערעור בנקודה זו מבקשת הפרקליטות מבית המשפט העליון לקבוע שלא מדובר בכספים פוליטיים. המחוזי, בנקודה זו, לא שלל את האפשרות הזו, כלומר הניח את הספק הזה לטובת הנאשם. התביעה מבקשת לתעל את ספקות לרעתו.

בין השניים, הערעור על הנורמה מוצדק ולגיטימי. אלא שכמו בכתב האישום - הפרקליטות לא הסתפקה באישומים המרכזיים וטרחה להעמיס עליהם סעיפים שוליים (למשל את פרשת העטים וההלוואה לג'ו אלמליח), כך גם בערעור היא הוסיפה את הערעור על "הזיכוי העובדתי" בראשונטורס.

עניין נוסף שעשוי לעלות בערעור הוא העונש. אם אולמרט חוזר לזירה כחבר כנסת או כשר בממשלה צפוי הקלון לשוב לסדר היום. לפי חוק יסוד: הכנסת, קביעה שיפוטית שיש קלון בעבירה שעבר חבר כנסת, מביאה להשעייתו המיידית מתפקידו.

אם לקלון יצורף גם מאסר (בפועל, בעבודות שירות ויש פרשנים מחמירים שטוענים שגם מאסר על תנאי) יהיה עליו לעזוב את הממשלה. במקרה של ספק, יהיו בוודאי עתירות לבג"ץ שכבר הבחין בין "כשירות מינוי" לבין "סבירות מינוי" על מנת להרחיק מכהונתם עובדי ונבחרי ציבור שתיפקודם תחת ההרשעה הפלילית פוגעת באמון הציבור.