ביקורת: האלבום "התחלה אמצע סוף" / איתי דיילס

תמיד כיף לגלות אלבום בכורה מאתגר ושאפתני כמו זה של איתי דיילס. רוק אלקטרוני, עם סאונד רב־שכבתי שמתכתב עם הרבה מקורות: בריאן אינו, אייטיז, מינימל קומפקט, אמדורסקי ואחרים. אבל התוצר הוא קול עצמאי חדש ומעניין.

קהל היעד: חובבי אלבומים אינטימיים של יוצרים בתחילת הדרך.

דבר המבקר: כבר מסינגל הבכורה המקפיץ "העיר שלי" הדהדה הבטחה, שאכן מתקיימת יפה באלבום המלא. למרות אווירה של עגמומיות רכה השורה על שיריו, זה רחוק מלהיות אלבום דיכאוני. להפך, יש משהו מפתה במורכבות שהוא מציע. כזו שמעניקה מבטים קטנים ומדודים על החיים, שסביבם תפורות בקפידה מעטפות הסאונד של דיילס, שכתב, הלחין, ניגן, תכנת והפיק.

כן, זה ללא ספק אלבום סולו. זה אופייני מאוד בשיר כמו "הקצה השני של העיר", שלא מתבייש להודות בכנות גברית בלתי אופיינית בפזמון שלו: "ואולי, יום אחד אשתנה. היום אני יודע, שזה לא - זה לא יקרה". החיפוש אחרי נקודת הכובד המדויקת במערכת היחסים מלווה רבים מהתמלילים של דיילס, כמו בשיר הנושא של האלבום, שמכוון בדיוק לכך כבר מהשם שלו, "התחלה אמצע סוף", ומדבר בין היתר על "שש שנים עוברות בלי תכלית, שש שנים במקום, בלי לנסוע".

 נעים לגלות שדיילס מנווט היטב גם את עריכת האלבום, בגיוון המוזיקלי שהאוזן מקבלת בין שיר לשיר - אחרי "אדרנלין" הצונן הוא מפתיע בגיטרה אקוסטית חמימה בפתיחה של "הייתי רוצה (לזוז)", למשל, או קלידי הפסנתר המבליחים כמו ליטוף ב"אינסוף" - ויש עוד הפתעות קטנות ומענגות שהופכות את האלבום כולו ליצירת ביכורים שבהחלט ראויה להאזנה (הוצאה עצמית, 36 דקות).

› שורה תחתונה: אלבום אלקטרוני מושלם לחורף, שופע עדינות ורגש.

  

› "Girl on Fire" / אלישיה קיז. ממש לא צריך להציג בשלב זה את קול הפלאים של הגברת קיז, שיודע לקפץ מסול ועד היפ־הופ, והכל באופן מושלם ונוגע. אלבום האולפן החמישי שלה מוצא אותה כאמא ונשואה טרייה, ועוסק בין היתר במוטיבים של אהבה, משפחה והעצמה נשית. הפסנתר של קיז דומיננטי כרגיל, באלבום שמשלב בלדות ו־R&B, והטון המרכזי שלו רך ומלטף - ואפילו שומעים את בנה הפעוט מפטפט בתינוקית באחד השירים. אכן, מאמא קיז.